איש לא באמת ניצח - וזו ההזדמנות של ישראל

במדינה שבה כל ניצחון דחוק בנקודות נתפס כרישיון לנוקאאוט - כהזדמנות לדריסת היריב ולשינוי מוחלט של כללי המשחק - הפער הקטן יחסית שמציגים המדגמים בין שני הגושים המרכזיים הוא התוצאה הפחות גרועה מכולן. למעשה, זו התוצאה היחידה שהחברה הישראלית יכולה להרשות לעצמה כעת.

לו ניצח גוש מתנגדי נתניהו באופן מוחלט, היו מצטרפים רבים לקולות המעטים שכבר עתה דורשים ממנו לצאת למסע טיהורים בנוסח מדיאר בהונגריה: לבטל חוקים, להדיח את מי שמונו בעידן הקודם, לסגור ערוצי תקשורת "תועמלנים" וכו'.

אילו ניצח מחנה נתניהו בצורה דומה, גם ממנו היו נשמעות תביעות דומות רק בנוסח מסעות הטיהור של ארדואן: לפטר את היועצת המשפטית לממשלה, להחליף שופטים, לסגור את השידור הציבורי, ולהעמיד לדין את הסרבנים.  

בשני התרחישים היינו מתעוררים לשאון הקמת הגרדומים בכיכרות הערים.

התיקו היחסי עשוי לחסוך זאת מאיתנו. הוא אינו פוטר אותנו מהחובה לעלות על הפיגומים אבל מאפשר לעלות לא על אלה של הגרדום אלא של הבנייה. הרי את מה שנחרב כאן בשנים האחרונות מישהו יהיה חייב לקומם מחדש.

במובן זה, הבוחרים כבר עשו את שלהם. הערב (שלישי) נשברו שיאי הצבעה של עשרות שנים. כבר בשמונה בערב עקף שיעור ההצבעה את השיעור הסופי של מרבית הבחירות הקודמות. מי שעומד שעה ארוכה בתור כדי להטיל פתק אומר קודם לכל שהוא רוצה שמשהו כאן ישתנה. בנוסף הוא אומר שבבחירה בין "פתק הקלפי או כדור האקדח", אם נשתמש באמירתו המפורסמת של מלקולס איקס, הוא בחר ביד עם הפתק ולא באגרוף. בכך הודיעו מיליוני הישראלים שיצאו אל הקלפי על איזה פיגום הם רוצים לעמוד.

כעת, האחריות הזו מונחת לפתח אלה המתקראים מנהיגינו. במערכות הבחירות הקודמות, הם נכנעו לחרמות והתנגדו לכל פשרה. את התוצאות המדממות ראינו כולנו. גם הפעם זה עלול לקרות. ניתן להקים ממשלת מיעוט - כלומר לבנות בית ארעי שיקרוס בסערה הראשונה.

אפשר לגרור את המדינה לבחירות חוזרות - משמע לפרק את הפיגומים ולהותיר את ההריסות לעוד חודשים ארוכים בידי ממשלת מעבר. ואפשר גם לעלות יחד על אותו פיגום ציוני לטובת הרכבת ממשלת אחדות. יש לקוות שלמרות שמדובר באותן פרסונות, הלקח נלמד והפעם ייעשה הדבר הנכון לישראל.

ב-1994 עלה נלסון מנדלה לשלטון אחרי 27 שנים בכלא. היו לו כל הסיבות שבעולם לנקום, והיה רוב גדול שאפשר לו לעשות זאת. במקום זה, הוא הפקיד את חייו בידי שוטרים לבנים שרדפו אותו, ונסע לשתות תה עם אלמנת אדריכל האפרטהייד. תומכיו לא אהבו את זה, חלקם רדפו אותו ממש, אך מנדלה הבין שהמדינה תחזיק מעמד רק אם גם המפסידים ירגישו שיש להם בה מקום. עוזרו ג'ו סלובו ניסח זאת כך: אי אפשר להתנהג כאילו הבסת את יריביך כשהם עדיין כאן.

לפיגום של גרדום מביאים חבל. לפיגום של בנייה מביאים אנך - חבל דק ועליו משקולת - כדי שהקיר יעמוד ישר. עתה, כשאיש לא באמת ניצח אך גם אף אחד לא ממש הובס, כולנו צריכים להיות בפיגום האחרון. עם החוט הנכון.