תלות בחרדים או בערבים? למי שהציונות בנפשו הבחירה ברורה

על הנייר, הבחירה בין שני "גושים" שונים בהגדרתם אמורה להיות פשוטה. אבל למעשה, מלאכתו של הבוחר הישראלי מורכבת בהרבה. הוא צריך להכריע בין הדחת ראש ממשלה שכשל ב־7 באוקטובר לבין נתניהו החדש ששינה דוקטרינה ובשלוש השנים האחרונות ניצח על אחד הקאמבקים האסטרטגיים והביטחוניים המפוארים בתולדות עם ישראל בעת החדשה (בשבע חזיתות), והביא את ישראל להישגים שאיש לא פילל להם.

הוא נדרש לבחור בין ועדת חקירה ממלכתית, שחלקנו רואים בה גוף מוטה מראש, לבין ועדה פריטטית ומאוזנת, שחלקנו משוכנעים כי תבטיח חקירה אובייקטיבית ונקייה יותר; בין מי שמבקש לבטל או לצמצם משמעותית את רצועות הביטחון בעזה, סוריה ולבנון, כי "צריך שקט" ו"תמיכה בינלאומית", לבין מי שמבין ש"חומת ברזל" אינו רק שם מבצע וסיסמה.

הוא גם צריך להכריע בין מי שרואה ברפורמה המשפטית סכנה לדמוקרטיה, לבין מי שרואה סכנה לדמוקרטיה ללא הרפורמה המשפטית, ובין מדינה פלסטינית בסוף הדרך (איזנקוט) לריבונות ישראלית בסוף הדרך (נתניהו). והוא נדרש גם להחלטה גורלית אחת, המשמעותית והמכריעה והגורלית מכולן. מה עדיף - קואליציה שנשענת על מפלגות ערביות, או כזו שנתמכת על ידי החרדים? ובניסוח דוקר מעט יותר: בידי איזה מיעוט הרוב הישראלי מעדיף להיות בן ערובה?

אם היינו מדינה שפויה, נטולת חרמות ושנאות ושבטים - שתי המפלגות הגדולות, "הליכוד" ו"ישר", היו חוברות יחדיו לממשלת אחדות לאומית, ומגבשות שורה של הסכמות בנושאי הליבה ששנויים במחלוקת. ישראל זקוקה כיום להסכמות הללו כמו אוויר לנשימה, הן פנימה עבור עצמה והן החוצה מול העולם. רציונלית - זה מתבקש. אמוציונלית (כרגע) - זה כמעט בלתי אפשרי.

>פולימרקט, מדד הבאזז וכל הסקרים במקום אחד: מוניטור הבחירות של "היום"<<

>מצפן הבחירות: היכנסו לבדוק איזו מפלגה באמת מייצגת אתכם | מיוחד<<

בלית ברירה אנו נדרשים להניח בצד את הרצוי ולהתמודד עם המצוי; להפריד בין איום קיומי לבין כאב ראש זמני, בין עיקר לטפל, שהוא תמיד יחסי. לבחור בין שותפות עם המפלגות החרדיות לבין שותפות עם המפלגות הערביות. ואל תלכו שולל אחר הצהרות ההרגעה של גוש השמאל־מרכז, הם לגמרי בעניין.

טיבי במקום ביבי

מפלגות הגוש כבר נשבעו לפני ארבע שנים בנקיטת חפץ ששותפות כזו לא תקום ולא תהיה, אך בקיץ 2021 היא אכן קמה והיתה. נאמנים גם דבריו של בני גנץ מהשבוע שעבר, שאביגדור ליברמן היה שם כבר ב־2020 כשביקש להקים ממשלה עם "הרשימה המשותפת", כמו גם הערכתו שליברמן, בנט ואיזנקוט יעדיפו גם כיום ממשלה עם טיבי, ובלבד שלא ייאלצו להקים ממשלה עם ביבי.

לפיכך, אנו שבים לשאלת השאלות: מה עדיף - ממשלה שתלויה במפלגות חרדיות, או כזו שתלויה במפלגות ערביות (גם אם מדובר "רק" ברשת ביטחון או בהימנעות בהצבעות). התשובה ברורה: מי שהמשך המפעל הציוני והאופי היהודי של המדינה בנפשו, ואינו מוכן לשנות את הגנטיקה של "בארץ ישראל קם העם היהודי", מוכרח להעדיף ממשלה עם המפלגות החרדיות.

למרות היעדר השוויון בנטל וההתנהלות המקוממת שלהן במהלך המלחמה, החרדים הם אחים, בשר מבשרנו, חלק מהלאום היהודי. הם אינם תומכים בטרור שמבקש לגדוע את מפעל חיינו כאן, והם בעד מדינה יהודית, אם כי בדרך שרובנו חלוקים עליה. חלקם צועקים "נמות ולא נתגייס", וצורבים בבשרנו כאב וזעם, אבל עדיפות המפלגות החרדיות על פני מפלגות שמזדהות עם התנועה הלאומית הפלסטינית, המבקשת לגרש מכאן את כולנו - חרדים כחילונים.

נוסחת התאבדות לאומית

כל פשרה עם החרדים טובה יותר משותפות עם ח"כים ערבים, לא בשל היותם ערבים, אלא משום שמדובר בנבחרי ציבור שפעם אחר פעם מזדהים עם האויבים הכי מרים שלנו, שרוצים בהשמדתנו. החרדים בוודאי לא שם. לעומת זאת, המפלגות הערביות שיושבות בפרלמנט הישראלי בלב ירושלים, עיר ציון, הן אנטי־ציוניות במוצהר, ופועלות למען "מדינת כל אזרחיה" שתביא לביטול אופייה היהודי של ישראל; אפילו מנסור עבאס רואה בכך יעד.

אחמד טיבי הצהיר (והוא אינו לבד) שאם הממשלה שקיומה תלוי בהם תפציץ את עזה אחרי ירי רקטות על ישראל - הם יפילו אותה. חברי הכנסת הערבים מסרבים להגדיר את חמאס כארגון טרור, ורואים בו תנועת שחרור וארגון צדקה. הם תומכים במימוש "זכות השיבה" של צאצאי "הפליטים" שעזבו את ישראל ב־1948 אל תחום ישראל, ומבקשים להפוך את היהודים בארץ ישראל למיעוט.

הבחירה, לכן, אינה בין טוב לרע, אלא בין שותפות מורכבת ולעיתים קשה עם אחים, לבין נוסחת התאבדות לאומית.