מדברים על אחדות, פוסלים חצי עם: הסתירה שמלווה את קמפיין הבחירות

ביום שישי חילי טרופר התקשר אלי. הוא ביקש לשכנע אותי להצביע "ישר!". הוא דיבר מהלב על הצורך העמוק בריפוי הקרע בעם, על האחדות שכולנו כל כך זקוקים לה. כל כך רציתי להאמין לו, ולכל האנשים היפים שאיזנקוט קיבץ אליו.

הפרעתי רגע לדיבורו הנמרץ עם שאלה: איך הדיבור המתוק על אחדות מתיישב עם העובדה שראש המפלגה שלו הכריז קבל עם ואולפן שלא יישב בממשלה עם נתניהו? איך מילים יפות על יחד וריפוי הולכות עם פסילה גורפת של בחירת קהל יהודי ציוני רחב? האמת שלא הצלחתי להשחיל מילה, הוא דיבר באוטומט על הקלטה ואני הקשבתי כאזרחית מהשורה.

>>פולימרקט, מדד הבאזז וכל הסקרים במקום אחד: מוניטור הבחירות של "היום"<<
>>מצפן הבחירות: היכנסו לבדוק איזו מפלגה באמת מייצגת אתכם | מיוחד<<

יש אנשים שפורחים בתקופת בחירות, שמקבלים מרץ, חיות ותקווה. אני נכנסת לדיכאון. לא מפני החשש מהתוצאות, אלא מהסלידה מהדרך שהפכה מכוערת, אגרסיבית ומלאת שקרים וספינים. ימי טרום בחירות הם ימים קשים שבהם משתלטים על השיח יועצים אסטרטגיים, סוקרים מגמתיים, עיתונאים ופרשנים. חלקם הגונים, מרביתם נהנים להוסיף אש למדורה, להוציא סרטון יותר פרובוקטיבי מהיריב, להשניא, להקטין, להפחיד - הכל כדי לגרוף עוד כסף ולהגדיל את הרייטינג.

כואב. כואב מאוד שחזרנו בדיוק לאותו סרט רע שלפני 7 באוקטובר. הציבור קיווה שאחרי המכה האיומה שחטפנו משהו ישתנה. שנזכה לסגנון דיבור אחר שמכבד את גיבורינו שנפלו בקרב, לרוח של יחד שנובעת מההבנה כי האויבים שלנו מתעצמים ומכים רק מתוך הסדק, מתוך התהום שבה אחים נעשים אויבים.

גוש הסנדול

וכאן אני רוצה לצאת מעמדת המשקיפה באו"ם, זו שנוזפת בכל הצדדים על הקמפיין המכוער שניהלו ולהצביע על א־סימטריה ברורה. בנימין נתניהו ובצלאל סמוטריץ' הכריזו שהם בעד ממשלה יהודית ציונית רחבה. ב"מקור ראשון" אמר סמוטריץ' השבוע שהוא נכון לוויתורים כדי שתהיה ממשלת אחדות.

מנגד, כל ראשי מפלגות גוש השינוי התחרו ביניהם מי יצעק יותר חזק שהוא לא יישב תחת ביבי, ובכך פסלו בחירה של חצי עם. למה הם סנדלו את עצמם בהכרזות מטופשות שיגררו אותנו לסבב בחירות נוסף?

תשובה אפשרית אחת: הם נגררו אחרי הסמן הקיצוני בגוש. מוקד הקמפיין של יאיר גולן היה הצהרה ששנאתו ופלגנותו טהורות ללא רבב, וחברי רשימתו נקיים מכל חשש של שיח עם הצד השני. חבריו לגוש נגררו ליישר קו, וכל אחד מהם מיהר להוכיח שהוא לא יהיה החוליה החלשה בגוש שתערוק לאויב העם - נתניהו. את עצות ההקצנה וחידוד המסרים הם קיבלו מהאסטרטגים המנופחים מאגו ומהכסף שלנו, משלמי המיסים. אני לא פוטרת את הפוליטיקאים מאחריות.

הם בחרו את האסטרטגים ונגררו אחרי שאלות עיתונאיות מכשילות. אני רק מנסה לחפש תשובה לשאלה - איך יכול להיות שרוב מוחלט של הציבור היהודי־ציוני משווע לסגנון אחר אחרי האסון הנורא שפקד אותנו, איך רובנו רוצים אחדות, ובכל זאת קיבלנו מלחמה?

תרבות השקר

ויש עוד אופציה, והיא שראשי מפלגות השינוי יודעים שאנחנו יודעים שהם לא מתכוונים לממש את ההתחייבות שלהם. שהפוליטיקה הישראלית הוזנתה עד כדי כך שמנהיגים יוצאים מראש מתוך נקודת הנחה שהבוחרים יסלחו להם על השקר. שהם יפטירו כמה מילים בסגנון של: "נכון שהבטחנו, אבל המציאות כעת אחרת. ודברים שרואים מכאן לא רואים משם. ומה עדיף? סבב בחירות בלתי נגמר?", וימשיכו הלאה. בנט, אגב, כבר עשה את זה פעם לבוחריו. גם נתניהו הבטיח שלא יישב עם מנסור עבאס אבל בסוף חיזר אחריו ונבלם על ידי סמוטריץ'.

זה לא מפריע להמוני אנשים לבחור בהם שוב. האם אנחנו הישראלים אוהבים שמשקרים לנו?

אחרי שלא הצלחתי להשחיל מילה בשיחה עם טרופר ביום שישי, לקחתי יוזמה ופניתי אליו. שאלתי בווטסאפ את השאלה, הפעם כעיתונאית פרשנית - איך אפשר לדבר על אחדות ולהחרים חצי עם? שוחחנו. חילי הסביר כי אינו מחרים חלילה, אלא שהעמדה העקרונית של מפלגתם היא שכל האחראים בדרג הביטחוני והפוליטי על מחדלי 7 באוקטובר צריכים ללכת הביתה.

טרופר גם ביקש להזכיר שכבר פעמיים נכנסו לממשלת אחדות וחשו נבגדים, בעיקר כאשר ביבי, לטענתו, פירק את ממשלת הרוטציה עם כחול לבן ומנע מגנץ לכהן כראש ממשלה. זו טענה מעוררת מחשבה, אבל בסוף אלה התחשבנויות ה־6 באוקטובר. אנחנו ביום שאחרי. אנחנו רוצים להתחיל מבראשית. ראשית שאין בה שלילה קטגורית של מפלגה יהודית־ציונית.