תקווה זה תמיד נחמד, אבל פחד הוא המנוע האמיתי שמוציא אנשים ביום בחירות אל הקלפי.
הפחד הזה קיים, בשפע, בכל מגזר ובכל גוש, ערב עשרים ושבעה באוקטובר. רק 11% מהאוכלוסיה מבהירים שניצחון הגוש היריב יהיה הפסד דמוקרטי רגיל שיתקבל על ידם בקלות. 20% יראו בכך אכזבה מרה אך יעמדו בכך. שליש מהציבור, 34%, יהיו מודאגים מאוד מהכיוון שאליו תלך המדינה, ורבע מהציבור יחשוש אישית לגורלו, לגורל המשפחה ולגורל ישראל.
>>פולימרקט, מדד הבאזז וכל הסקרים במקום אחד: מוניטור הבחירות של "היום"<<
>>מצפן הבחירות: היכנסו לבדוק איזו מפלגה באמת מייצגת אתכם | מיוחד<<
הנתון האחרון גבוה במיוחד בקרב ערביי ישראל, אולי בגלל החשש לעוד קדנציה של דם ברחובות וירי אל הבתים, אבל הוא נוכח בפירוש גם אצל מצביעי האופוזיציה והקואליציה.
אפשר להניח שמצביעי גוש השינוי השתכנעו ממסע ההפחדה של פגיעה בזכויות האישיות והדמוקרטיות, ומצביעי גוש נתניהו - ממסע ההפחדה על פגיעה ברשתות החברתיות, הקפאה ביו״ש, סגירת ערוצים ואם אתה חרדי, גם מעצרים וסנקציות.
והדבר מתקשר כמובן גם לשאלה אם המדינה צועדת בכיוון הנכון. באופן עקרוני, מהפכים מתרחשים בארצות שבהן הציבור אינו מרוצה מכיוונה של המדינה.
הסייג ״באופן עקרוני״ הוא בגלל שבדמוקרטיה פרלמנטרית, עם משטר קואליציוני, אתה יכול גם להצביע לשלטון וגם לא להיות מרוצה מכיוונה של המדינה ועדיין להאשים מפלגות אחרות. בן גביר, למשל, עשה מזה קריירה.
ובכן, רוב הציבור בישראל חושב שישראל אינה צועדת בכיוון הנכון, 53% מול 36%. גם כאן, יש כמובן פער בין תומכי הקואליציה (71%-16%) האופטימיים יותר ובין תומכי האופוזיציה (15%-77%) עם נתון כמעט הפוך.
בשבוע הבא, אם יתחולל מהפך, זה יתהפך. ואם יהיה תיקו משתק, ועוד בחירות, אולי ישתרר קונצנזוס מדאיג על כך שהמדינה לא רק לא בכיוון הנכון, היא תקועה באמצע הדרך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

