"פרוזדור החושך": התרחיש שמאיים על ישראל אחרי הבחירות

במערכות בחירות, כמו במערכות צבאיות, נוטים לא פעם להילחם את מלחמות האתמול במקום להיערך למלחמות המחר. נדמה שגם לקראת הבחירות הקרובות בישראל מתפתחת אותה טעות אסטרטגית. הדיון הציבורי מתמקד בשאלה אם טלי גוטליב תהיה שרת המשפטים, או אם דודי אמסלם שוב יופקד על הוועדה לאנרגיה אטומית. אלו שאלות מטרידות, אך הן עיוורות לסיפור הגדול המגולגל לפתחנו.

השאלה המרכזית בבחירות הקרובות אינה כיצד תיראה ישראל מבפנים, אלא היכן תימצא ישראל בעולם בעוד ארבע שנים, אם הממשלה בהרכבה הנוכחי תמשיך לנהל ולייצג את ענייניה של המדינה היהודית.

אם "מה שהיה הוא שיהיה", קיימת הסתברות משמעותית שישראל תמצא עצמה גולשת אל תוך מה שאפשר לכנות "פרוזדור החושך" - פרוזדור המזכיר במאפייני הבידוד הבינלאומי שלו את המסלול שבו צעדה דרום אפריקה בשנים שקדמו לקריסת משטר האפרטהייד.

תרחיש דרום אפריקה

חשוב להבהיר: ההשוואה בין ישראל למדינת אפרטהייד היא השוואה זדונית, מעוותת מבחינה היסטורית ומוסרית, הנישאת בחלק מהמקרים גם על גבי סנטימנט אנטישמי הולך ומתעצם. אלא שדחיית ההשוואה בבוז ובסלידה אינה פוטרת אותנו מהבנת עוצמתו של הגל הבינלאומי המתפתח, שעלול להפוך לצונאמי עם חילופי ממשל בוושינגטון, או אפילו עם אובדן עניין אמריקני במתרחש באזורנו.

במובן זה, ישראל חיה על זמן שאול. הגיבוי האמריקני הנוכחי מעניק לה מרחב תמרון מדיני שאינו מובטח לאורך זמן. במהלך כהונתה של הממשלה הבאה צפוי דונלד טראמפ לסיים את כהונתו בבית הלבן. גם ממשל רפובליקני שיבוא אחריו עשוי להציב בפני ישראל אתגרים מורכבים יותר, לא כל שכן ממשל דמוקרטי. ישראל אינה יכולה לבסס את עתידה האסטרטגי על ההנחה שהנסיבות הפוליטיות הנוכחיות בוושינגטון יימשכו.

בתסריט כזה ישראל תמצא עצמה מול חומת סנקציות ההולכת ומתגבהת. העולם אינו צריך להמציא מנגנונים חדשים. ארגז הכלים כבר קיים, והוא נוסה ושוכלל מול מדינות כמו איראן ורוסיה וסודאן: הגבלות על מערכות פיננסיות, רכיבים טכנולוגיים, ציוד דו־שימושי, תעשיות ביטחוניות, השקעות ותנועת אנשים.

אלא שסנקציות על ישראל עלולות להיות כואבות במיוחד. מדינה דמוקרטית, עם תוצר לנפש העולה על 50 אלף דולר, שכלכלתה נשענת על טכנולוגיה, סחר בינלאומי, הון אנושי ונגישות לשווקים, פגיעה הרבה יותר ללחצים מסוג זה מאשר המדינות שעליהן מופעלות כיום סנקציות.

קדנציה נוספת של הממשלה הנוכחית תיצור אתגרים שאיננו מכירים: לא מופרך להיערך למצב שבו מטוסים ישראליים אינם יכולים לנחות בחלק ניכר מיעדיהם, שישראלים נדרשים לאשרות כניסה למדינות שגבולותיהן היו פתוחים בפניהם ולא בכולם תאושר כניסתם, שרשראות אספקה עלולות להיקטע, חלקי חילוף למערכות תעשייתיות להתעכב, וחברות טכנולוגיה ישראליות להידחק משווקים וממיזמים בינלאומיים. ישראל עלולה למצוא עצמה מתמודדת מול "סנקציות משתקות" שאכן ישתקו אותה ו"יורידו אותה על הברכיים" המדיניות.

חובה להתנגד עקרונית לניסיון לכפות על מדינה דמוקרטית הכרעות מדיניות באמצעות איומים, סנקציות והתערבות חיצונית. בוודאי כשמדובר בישראל, המתמודדת עם איומים ביטחוניים חריגים. אלא שהתנגדות מוצדקת ללחץ לרוב איננה משנה את המציאות האסטרטגית.

שני הצ'קים לפירעון

הבעיה הגדולה היא שהיציאה מפרוזדור החושך, לאחר שניכנס אליו, תחייב "תשלום במזומן" ולא באשראי.

שני צ'קים מרכזיים עלולים להיות מוגשים לפירעון. הראשון יהיה צ'ק טריטוריאלי. לראשונה זה שנים עלול להתגבש מאמץ בינלאומי אגרסיבי, בגיבוי ממשל אמריקני, לכפות על ישראל ויתורים טריטוריאליים כתנאי להיחלצות מבידודה. דרישות להקפאת ההתיישבות של ממשל אובמה שנתניהו הסכים לה עלולות להחוויר בהשוואה לכך. גם משקלם של הרפובליקנים תומכי ישראל בקונגרס לא בהכרח יוכל לייצר את מאזן הבלימה שהכרנו בעבר. ליבוי האש ביו"ש בונה מדי יום את האטרקטיביות בגביית תשלום ישראלי טריטוריאלי עתידי. הימין הישראלי מסכן את עתיד מפעל ההתיישבות לראשונה במו ידיו, למצהלות ליבם של חסידי העקירות.

הצ'ק השני יהיה פרסונלי. הדרישה למצות הליכים משפטיים בינלאומיים נגד בנימין נתניהו, בחשד לפשעי מלחמה, עלולה להפוך מעניין משפטי למכשיר מרכזי של לחץ מדיני.

כדי לקבל מושג על שעתיד להתרחש, אפשר ללמוד משהתרחש בבלקן. בית הדין הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר הגיש כתבי אישום נגד 161 בני אדם. רבים מהם הועברו להאג בעקבות שינויי שלטון, לחצים בינלאומיים והסגרות מרצון. סלובודן מילושביץ', שהיה נשיא יוגוסלביה, הועבר להאג לאחר נפילת שלטונו. הלקח אינו זהות בין המקרים, אלא האופן שבו שינוי במאזן הכוחות הפוליטי הופך הליכים משפטיים בינלאומיים למרכיב בסדר מדיני חדש.

סביר להניח שנתניהו, פוליטיקאי המיטיב לזהות סכנות מרחוק, ובמיוחד סכנות אישיות, מבין את משמעות המסלול הזה. הבעיות המשפטיות שאיתן הוא מתמודד בישראל, ובהן האפשרות להסדר או לחנינה נשיאותית, הן מסוג אחד. צווי המעצר וההליכים הבינלאומיים הם אירוע מורכב בהרבה, שאינו נתון להכרעת מוסדות המדינה. הציבור הישראלי רובו ככולו יתנגד ובצדק לתרחיש אימים שבו נתניהו ייאלץ ליתן את הדין בטריבונל בינלאומי. אבל בסוף סנקציות משתקות עלולות לעשות את שלהן.

דווקא משום כך, נתניהו עצמו עשוי להגיע למסקנה שאופציית החילוץ הטובה ביותר עבורו עוברת בירידה למדרון האחורי של הפוליטיקה הישראלית, ובכינונה של ממשלת פיוס לאומית שהוא אינו עומד בראשה. ממשלה כזו תוכל להציג לעולם שינוי כיוון מהותי, ולספק לידידותיה המסויגות של ישראל נימוק מדיני להסרת לפיתת הידיים מצווארו. 

מקרהו של עומאר אל־בשיר, נשיא סודאן לשעבר, מלמד משהו על ההבחנה בין משפט לפוליטיקה. צווי המעצר הבינלאומיים נגדו לא בוטלו לאחר הדחתו ב־2019, והוא עדיין מבוקש. ואולם, משעה שאיבד את השלטון, השתנה מקומו בסדר היום המדיני הבינלאומי. אין בכך חסינות משפטית, אך יש בכך לקח על חשיבותו של המעמד הפוליטי.

הבחירות הקרובות חייבות אפוא להתמקד בשאלה אחרת מזו שמעסיקה כיום את המערכת הפוליטית: לא רק מי ישלוט בישראל, אלא מי יוכל להבטיח את מקומה במשפחת העמים, את חופש הפעולה הביטחוני שלה ואת עוצמתה הכלכלית.

החלפת הממשלה אינה צריכה להיות מוצגת ככניעה לתכתיב זר. להפך. היא עשויה להיות המהלך הריבוני החשוב ביותר למניעת תכתיבים כאלה. היא תעניק לעולם סולם לרדת מעץ העימות עם ישראל, ותאפשר להבחין בין מדינת ישראל, שהיא מציאות היסטורית ולאומית בת־קיימא, לבין הממשלה השנויה במחלוקת של 2026-2022, שהיא אפיזודה פוליטית חולפת.

זו צריכה להיות ההכרעה בבחירות: לא כיצד ננצח שוב במלחמות האתמול, אלא כיצד נמנע את התבוסה המדינית של המחר.