בחירות, כידוע, הן יותר על פחד מאשר על תקווה. אתה רץ לקלפי קודם כל לא כדי לבנות עתיד חדש ורוד, אלא כדי לעצור עולם מאיים שחור.
מה הסיוט בעיני הישראלים אחרי הבחירות? ובכן, שתי המפלגות שהישראלים רוצים הכי פחות בקואליציה הבאה הן, לא מפתיע בכלל, הרשימה המשותפת ורע"מ, שתי המפלגות הערביות. מסעו ארוך השנים של עבאס לא הרשים כלל את הישראלים, שמעניקים לשתי הרשימות אחוז דומה, 37%.
אחריהן, עוצמה יהודית של בן גביר עם 26% והדמוקרטים של יאיר גולן עם 21%. הליכוד הוא שותף בעייתי יותר בעיני הציבור מאשר המפלגות החרדיות, מה שממחיש הן את הכישלון היחסי של האופוזיציה במיקוד בנושא הגיוס, והן את העובדה שנתניהו הוא בעיני מתנגדיו שורש כל רע, לא שותפיו. אם לסדר את העסק: מצביעי גוש השינוי סולדים מנתניהו פחות מאשר בן גביר וסמוטריץ', אבל יותר מאשר דרעי וגולדקנופף.
והאתגר העיקרי של הליכוד, או הכישלון שלו, בהתחשב בקרבה לבחירות - הוא שמפלגת האופוזיציה הראשית, ישר! של גדי איזנקוט, זוכה לשיעורי התנגדות זעירים של 3%. נתניהו לא הצליח להפוך את היריב העיקרי לסכנה ברורה ומיידית אפילו בעיני בוחריו. מה שנקרא: ישר לממשלה.
אם הסקרים צודקים, אנחנו מתקרבים בקושי למחצית, שכן בחירות חדשות בפתח. העבודה הקשה באמת של איזנקוט תהיה, לפיכך, לשכנע את בוחריו שהישענות על המפלגות הערביות מבחוץ איננה כמו ישיבה בקואליציה. וזו כבר עבודה לקמפיין הבחירות של 2027.
