קולות מבוזבזים, מחסור בח"כים, ומה השינוי הנדרש? הכל על שיטת ההצבעה בישראל

שיטת הבחירות בישראל נחשבת לאחת היחסיות והפתוחות בעולם המערבי, אך בו־בזמן היא כובלת את המצביע לרשימות סגורות, מייצרת נתק גיאוגרפי בין האזרח לנציגיו, וסובלת ממחסור כרוני ומבני במספר חברי הפרלמנט.

בשיחה עם פרופ' יעל שומר מבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל אביב, היא מפרקת את הכשלים המובנים במערכת הפוליטית.

פרופ' שומר, בסופו של דבר, האם שיטת הבחירות בישראל באמת משקפת את רצון הבוחר?

זו שאלה שיש לה כמה רבדים. מצד אחד, שיטת הבחירות בישראל היא שיטה יחסית מאוד, ולכן היא משקפת בצורה טובה יחסית את מגוון ההעדפות המפלגתיות בחברה. גם לאחר העלאת אחוז החסימה ל־3.25% בשנת 2015, הכנסת עדיין מעניקה ייצוג לקבוצות אוכלוסייה, למגזרים ולשסעים חברתיים ופוליטיים רבים.

מצד שני, יש בשיטה כמה מאפיינים שמגבילים את יכולתה לשקף באופן מלא את רצון הבוחר. ראשית, ישראל היא אזור בחירה ארצי אחד – אין לבוחרים נציג אזורי מסוים שאחראי כלפיהם ושאפשר לתגמל או להעניש אותו באופן ישיר בבחירות. שנית, הבוחר מצביע לרשימה סגורה ולא למועמדים מסוימים בתוכה, ולכן מידת האחריותיות הישירה של חברי הכנסת כלפי הציבור מוגבלת מאוד.

במקרים רבים, מי שמשפיע בפועל על זהות חברי הכנסת הוא הגוף שבוחר או מסדר את הרשימה בתוך המפלגה – מנהיג יחיד, מועצת רבנים מצומצמת, ועידת מפלגה או מתפקדים בפריימריז. אפילו פריימריז אינם מבטיחים ייצוג מדויק, כי ציבור המתפקדים קטן, מאורגן ואידאולוגי יותר מהאלקטורט הרחב. התוצאה היא שהנבחרים קשובים יותר למי שקובע את מקומם ברשימה מאשר לציבור הבוחרים הרחב.

גם מבחינת סדר היום הפוליטי, קשה לבוחר להביע עמדה מורכבת.

נכון. הבחירות בישראל נשלטות בדרך כלל במידה רבה על ידי הציר המדיני־ביטחוני, ובשנים האחרונות גם על ידי שאלות חוקתיות וזהותיות. כאשר נושא אחד הופך לדומיננטי כל כך, קשה לבוחר לבטא באמצעות פתק הצבעה יחיד את עמדותיו בנושאים אחרים – כמו כלכלה, רווחה, חינוך או יחסי דת ומדינה. אדם עשוי להסכים עם מפלגה בנושא הביטחוני, אך לחלוק עליה לחלוטין בנושאים החברתיים.

לכן התשובה המורכבת היא ששיטת הבחירות בישראל חזקה בייצוגיות מפלגתית וקבוצתית, אבל חלשה יותר בייצוג אישי, אזורי ובאחריותיות ישירה של הנבחרים כלפי הציבור.

אחוז החסימה עומד כיום על 3.25% – מה עמדתך לגביו, ואיך אנחנו ממוקמים בהשוואה לעולם?

עד בחירות 1988 עמד אחוז החסימה על 1% בלבד, ולכן אפשר כניסה של סיעות יחיד ותרם לפיצול מפלגתי ניכר. לאחר כמה העלאות הדרגתיות, הוא עומד מאז 2015 על 3.25%. ברמתו הנוכחית הוא אינו נמוך, אך גם אינו חריג בגובהו מול דמוקרטיות יחסיות אחרות. עם זאת, השוואת המספרים היבשה עלולה להטעות. במדינות כמו ספרד או גרמניה קיימים אזורי בחירה ומנגנונים חלופיים לכניסה לפרלמנט. בישראל, משום שהמדינה כולה היא אזור בחירה אחד, אחוז החסימה הארצי הוא המנגנון המרכזי שמכריע אילו קולות ישתתפו בחלוקת המושבים ואילו לא יתורגמו כלל לייצוג.

ומה המחיר של המנגנון הזה?

לאחוז חסימה גבוה יש יתרון ברור: הוא מצמצם את הסיכוי לסיעות זעירות ומעודד מפלגות להתאגד לפני הבחירות. אבל יש לכך מחיר כבד. מפלגה יכולה לקבל תמיכה של מעל מאה אלף מצביעים ובכל זאת להישאר בחוץ.

הרשימה המשותפת היא דוגמה מצוינת לשני הצדדים: העלאת אחוז החסימה ב-2015 יצרה תמריץ משמעותי לחד"ש, בל"ד, רע"מ ותע"ל להתאחד ומנעה אובדן ייצוג לציבור הערבי. מנגד, היא כפתה מסגרת משותפת על מפלגות בעלות פערים אידאולוגיים עמוקים – בין קומוניזם, לאומיות פלסטינית ושמרנות דתית. זהו איחוד טכני שמטשטש מחלוקות אמיתיות ומציג מיעוט הטרוגני כאילו היה מחנה אחיד. אבל כשבל״ד התמודדה בנפרד ב-2022, היא קיבלה 138,617 קולות (2.91%) ולא עברה את אחוז החסימה וכל הקולות ירדו לטמיון.

האם העלאת אחוז החסימה גוררת באופן אוטומטי יותר "קולות מבוזבזים"?

לא בהכרח, והנתונים מוכיחים זאת. העלאת אחוז החסימה מגדילה את הסכנה, אך התוצאה בפועל תלויה בתגובת המפלגות והבוחרים. כששאחוז החסימה הועלה ל-1.5% ב-1992 ול-2% ב-2006, שיעור הקולות שלא תורגמו למושבים אכן עלה בחדות. לעומת זאת, לאחר ההעלאה החדה ביותר ל-3.25% לפני בחירות 2015, שיעור הקולות המבוזבזים דווקא ירד מ-7.1% ל-4.5%, כי מפלגות התאחדו.

נושא נוסף שאת מעלה בתוקף הוא מספר חברי הכנסת. 120 נציגים זה מספר שמלווה אותנו מיומה הראשון של המדינה. הוא עדיין מספיק?

ממש לא! בעיניי, 120 חברי כנסת, מספר שנקבע לאור מספר חברי "הכנסת הגדולה" מימי בית שני, כבר אינם מספיקים למדינת ישראל. כיום אוכלוסיית ישראל מונה יותר מ־10.2 מיליון תושבים, בעוד מספר חברי הכנסת נשאר בדיוק כפי שהיה. בעת הקמת המדינה היו כ־6,700 תושבים לכל חבר כנסת, ואילו כיום יש כ־85 אלף תושבים לכל חבר כנסת. האוכלוסייה גדלה כמעט פי 13, אך יכולת הייצוג הפרלמנטרית לא גדלה כלל.

גם בהשוואה למדינות מערביות בעלות סדר גודל דומה, הכנסת קטנה באופן חריג. בשוודיה מכהנים 349 חברי פרלמנט (מחוקק אחד לכל 30 אלף תושבים); בפורטוגל יש 230 מחוקקים; ובדנמרק, פינלנד ונורווגיה – שאוכלוסייתן מונה כחמישה עד שישה מיליון תושבים בלבד – מכהנים בין 169 ל-200 מחוקקים.

איך המחסור הזה משפיע על התפקוד היום־יומי של הכנסת?

יש לכך השלכות הרסניות:

1. עומס חריג ופגיעה בהתמחות: חברי הכנסת נדרשים לטפל ביותר פניות, להשתתף במליאה ולכהן בכמה ועדות במקביל. הם מדלגים מוועדה לוועדה, וחסרים להם הזמן והיכולת להתמחות בתחום מסוים, לעקוב ברציפות אחר עבודת הממשלה ולבחון חקיקה לעומק.
2. אפס גיבוי בבית מחוקקים יחיד: ישראל היא מדינה בעלת בית מחוקקים אחד בלבד. אין לנו בית עליון (סנאט) שיכול לבצע בחינה נוספת של חקיקה ולחלוק בעומס הפיקוח. כל התפקידים מרוכזים בבית אחד וב-120 אנשים בלבד.
3. שחיקה בגלל כהונת שרים: הבעיה חריפה עוד יותר משום שחלק משמעותי מחברי הקואליציה הם שרים. החוק הנורבגי מופעל באופן חלקי בלבד, ונכון לסוף יולי 2026, 14 מתוך 24 חברי הממשלה מוסיפים לכהן גם כחברי כנסת. כ-10% מכלל חברי הכנסת אינם פנויים במלואם לעבודת חקיקה ופיקוח.

אם מסתכלים היסטורית, ניסינו לעשות שינוי דרמטי בשנות ה-90 עם הבחירה הישירה לראשות הממשלה. מה השתבש שם?

אימוץ הבחירה הישירה שנחקק ב-1992 והופעל בבחירות 1996, 1999 ו-2001 לא היה שינוי טכני בלבד. ישראל עברה משיטה פרלמנטרית טהורה לדפוס היברידי ("פרלמנטריזם נשיאותי"). הרפורמה נועדה לחזק את הרשות המבצעת, לשפר משילות, לחזק את המפלגות הגדולות ולצמצם את כוח המיקוח של מפלגות קטנות.

>>פולימרקט, מדד הבאזז וכל הסקרים במקום אחד: מוניטור הבחירות של "היום"<<

>>מצפן הבחירות: היכנסו לבדוק איזו מפלגה באמת מייצגת אתכם | מיוחד<<

בפועל, הרפורמה נחלה כישלון חרוץ והשיגה תוצאות הפוכות. שתי המפלגות הגדולות נחלשו באופן דרמטי – ב-1992 החזיקו העבודה והליכוד יחד ב-76 מושבים; ב-1999 הן קיבלו יחד 45 מושבים בלבד. ראש הממשלה אמנם קיבל לגיטימציה אישית ישירה, אך הגיע לכנסת עם מפלגה קטנה וחלשה. כדי להשיג רוב של 61 חברי כנסת הוא נזקק ליותר שותפות קואליציוניות, ולכן כוח המיקוח של המפלגות הקטנות רק התחזק. השיטה הפרידה בין המקור האלקטורלי של ראש הממשלה לבין הבסיס הפרלמנטרי שלו. ביטול הבחירה הישירה ב-2001 היה מוצדק לחלוטין.

אז איזה שינוי כן נדרש לדעתך כיום?

אינני תומכת במעבר לשיטה רובית המבוססת על מחוזות חד-נציגיים (כמו בבריטניה), משום שישראל היא חברה הטרוגנית ומשוסעת, ושיטה רובית עלולה למחוק ייצוג של מיעוטים ומגוון פוליטי. הכיוון הנכון בעיניי הוא שיטה אזורית-יחסית, שתשמור על היחסיות אך תוסיף ייצוג אזורי ובחירה אישית.

אין שיטת בחירות מושלמת – כל שיטה מחזקת ערכים מסוימים על חשבון אחרים. השיטה המתאימה ביותר לישראל היא שיטה אזורית-יחסית עם השפעה ישירה לבוחר על זהות המועמדים. רפורמה כזאת חייבת להיעשות בזהירות, לאחר בחינה מקצועית וסימולציות, ולא מתוך מחשבה ששינוי מוסדי אחד הוא פתרון קסם לכל תחלואי הפוליטיקה הישראלית.