בתקופה הראשונה של המלחמה היתה תפיסה שלפחות בשאלת השלום והפתרון המדיני הימין צדק והשמאל טעה. במידה שזה בכלל משנה מי צדק בנושא הזה. לאחרונה התקבע מעין קונסנזוס, אשר אותו ביטא גדי איזנקוט שאמר כי "אחרי 7 באוקטובר (פתרון חלוקה ל) שתי מדינות זו מחשבה הזויה".
אבל הלקח הזה רחוק מלהיות מקובל כמוסכמה; לכל היותר, זו מעין הוראת שעה עד שיתקרר הדם ואפשר יהיה לחזור לסורנו ולחזר אחרי ארגוני הטרור הפלסטיניים כדי שיסכימו לחלוק איתנו את הארץ. אם לא היום מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים. בתחום הצבאי, ובתוכו התחום המודיעיני, נדמה שלא צריך לחכות לוועדת חקירה כזאת או אחרת. יש לקחים מעשיים וברור שהערנות לקראת כל צל של איום מעבר לגבול גברה מאוד.
אבל במבט רחב יותר - האגף היוני בישראל, אלו שהגיבו בתוקפנות על אמירותיו של ראש הממשלה נתניהו בשנים האחרונות כי ניאלץ להתקיים כספרטה ולחיות על חרבנו, מאמין שיש דרך היסטורית שלא הלכנו בה, שלא ניסינו.
זאת מסיבה פשוטה: מתקפת טבח 7 באוקטובר על ידי צבא טרור מוכיחה כישלון שהוא מעבר למחדל צבאי. ולא מדובר על התמרון האסטרטגי של פיצול הרש"פ ורצועת עזה כחמאסטן. התגלה שוב שהיהודים לא מסוגלים ליצור את מעטפת המגן המדינית הבינלאומית שתבטיח את קיום המדינה ללא מלחמות.
הכישלון בהבנת המציאות ההיסטורית הוא לא נחלתם הבלעדית של חברי ההנהגה הלאומית - הביטחונית והפוליטית - אלא קודם כל של ההיסטוריונים. במבט לאחור, לשנים שלפני קום המדינה וממלחמת העצמאות ועד ימינו, נראה שהתרחקנו מהבנת המציאות הביטחונית הקיומית שלנו. פער הבנת המציאות באוקטובר 23' גדול יותר מבכל פרק בתולדות היישוב והמדינה. חלק גדול בתוכנו איבד את היכולת להבין את ההקשר שבתוכו התפתח העימות עם הערבים והאסלאם.
בראשית 1930 בן־גוריון הבין משהו יסודי שרוב העם מעדיף להדחיק ולשכוח. זה היה לקח שלמד מפרעות 1929. "אם עד המאורעות נמצאו אולי יחידים בקרב ציבור זה (של הערבים הפלסטינים) אשר ראו את הדרך הכי פשוטה וישרה לגמר החשבונות איתנו בהשמדת היישוב היהודי על ידי טבח כללי (המושג רצח עם עוד לא הומצא)... אחרי המאורעות נשתנה המצב. הרעיון של השמדת היישוב היהודי נעשה לנחלת רבים – אני חושש להגזים ואיני אומר לנחלת־המונים".
גם אז כמו היום היו יהודים קומוניסטים בארץ ישראל ובעולם שחוו אקסטזה אידיאולוגית למראת הדם היהודי הניתז מהסכין. בן־גוריון בדברים שנשא בפני חבריו במפא"י צפה גם את היפוך היוצרות בין הרוצחים לקורבנות: "אל נתפלא אם אחרי הטבח... נראה שמושיבים על ספסל הנאשמים לא את הרוצחים, לא את מסיתיהם ולא את ראשי האדמיניסטרציה שמעלו בשליחותם – אלא אותנו. לא בגלל... שאנחנו הרגנו מישהו, אלא בגלל היותנו בארץ ישראל".
תוקפנות השמדתית
האינטלקטואלים בישראל כבר עוברים לסדר היום על העובדה שמשך רוב השנים מאז 1948 עד 1974 צה"ל נאלץ להילחם נגד תוקפנות השמדתית מצד מדינות ערב ובראשן מצרים. ישראל היתה הקורבן העיקרי של המלחמה הקרה. בריה"מ הורישה לעולם את ארגוני הטרור האנטי־ציוניים, ומעבר לכך - את המאבק הפוליטי־אידיאולוגי לחיסול המדינה היהודית.
יש לאינטלקטואלים שלנו נטייה לחשוב שאילו רק היתה דרכו של משה שרת גוברת על דרכו של בן־גוריון היינו מגיעים לפיוס ולשלום עם מצרים הנאצריסטית, ואילו רק נתנה גולדה לגולדמן לעלות לרגל לקהיר... ואילו רבין לא היה נרצח ובנימין נתניהו לא היה מנצח ב־1996. האחריות של פרשני ההיסטוריה היא בכך שהם יוצרים את האקלים שבתוכו צומחים קציני המודיעין, המעריכים חיים ביקום האינטלקטואלי שנוצר באקדמיה ובתקשורת, בספרי ההיסטוריה. ההיסטוריון היחיד שנרשם אצלו שינוי ברור הוא בני מוריס, אצל כל האחרים המחוג לא זז.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו