מועדון החברים של הפוליטיקה הישראלית לא מחבב אורחים חדשים בלאונג', המערכת בנויה לאבטח את השחקנים הקיימים מכל משמר. הפעם האחרונה שמפלגה חדשה לחלוטין נכנסה לכנסת היתה ב־2015 וקראו לה "כולנו" של משה כחלון. מאז עברנו חמש מערכות בחירות ללא שום מפלגה (!) מהניילונים שנכנסה לפרלמנט, כל מי שרצה לעבור בשער היה חייב לחבור לאחת קיימת ולרכוב יחד איתה ועם מימון המפלגות שלה אל הפרסה. האם בבחירות 2026 יישבר המנעול?
>>פולימרקט, מדד הבאזז וכל הסקרים במקום אחד: מוניטור הבחירות של "היום"<<
>>מצפן הבחירות: היכנסו לבדוק איזו מפלגה באמת מייצגת אתכם | מיוחד<<
מה יהיה מחר
יום כיפור זה זמן טוב לדבר על קונספציות. הנה כמה: "אם מפלגה מתחילה ב-4 מנדטים, היא תתרסק בסוף", "בסוף הליכוד ישתה את מפלגות הימין", "מפלגות שאינן מזוהות עם אחד מהגושים לא יצליחו", וכמובן להיט מצעד הפזמונים של הפרשנים: "הציבור רוצה הכרעה, הוא לא רוצה אחדות".
ידוע שקשה לנבא, בעיקר את העתיד. אבל לנתח את המצב על סמך צילומי מסך מסקרי מנדטים שבועיים סותרים - לא ממש מומלץ בישראל. אז בואו נצלול לעמדות הציבור הישראלי פוסט 7 באוקטובר, אל נתוני העומק שחוזרים על עצמם בכל המחקרים בשנים האחרונות.
מיד אחרי הטבח פרסם הציבור הישראלי מודעת דרושים ובה נכתב: "למערכת פוליטית מרוסקת מבוקשות דמויות חדשות שלא היו חלק מהאסון, אבל יש להן ניסיון, רקע צבאי יתרון". המשך המודעה הדמיונית: "מועמדים שמסמלים אחדות ושאינם חלק מהקקפוניה שהובילה אותנו הלום". ותנאי אחרון: "שיחתרו להקמת ממשלה בלי המפלגות הערביות ובלי המפלגות החרדיות".
והנה מעקב אחרי תהליך ההשמה: לגבי דמויות חדשות - מחנה האופוזיציה החליף כמעט את כל ראשיו - לפיד באיזנקוט, מרב מיכאלי ביאיר גולן, גנץ בבנט. כולם עם רקע ביטחוני, ולמעט ליברמן כל ראשי גוש השינוי אפילו אינם חברי כנסת. במקביל, הכנסת הבאה צפויה להיות עם מספר החברים החדשים הגבוה אי-פעם. בגוש הימין, לעומת זאת, נשארנו בראשות המפלגות עם נתניהו, בן גביר, אשר וגולדקנופף, דרעי וסמוטריץ' - כולם ח"כים מכהנים שלא ממש לבשו מדים לאחרונה.
ואז זה קרה. מרגע סגירת הרשימות בלטו במגרש שלוש רשימות חדשות מרכזיות: עופר וינטר ורשימתו "עמך ישראל", "המילואימניקים והכלכלית" של הנדל וזליכה, ו"הציבור החרדי" של לייטנר. עד כה, שתי הראשונות עוברות את אחוז החסימה ברוב הסקרים.
ומה משותף לשתיהן? בואו ניתן בהן סימנים: אחד מהחברים בשתי הרשימות אינו חבר כנסת. יועז הנדל ועינת וילף הם לשעברים, כל השאר דנדשים. הלאה: הן הטרוגניות ואינן מגזריות. מדברות בשפה פחות קיצונית ועל מטרייה רחבה יותר של נושאים. הן גם לא מצייתות לגושים באופן הרמטי - וינטר אמר שהוא לא עובד אצל אחד, זליכה עובד אצל כל אחד שייתן לו להיות שר אוצר. לתנאי הבא: המילואימניקים פוסלים את החרדים והערבים, וינטר פוסל את המפלגות הערביות ומדבר על העברת חוק גיוס לפני הקמת הממשלה. וכמובן: שני ראשי המפלגות עם רקע צבאי. ממודעת הדרושים שהתפרסמה ב-2023 הגיעו שתי מפלגות אל קו הסיום.
אני מפנה מקום
במחקר מיוחד שערכנו השבוע שאלנו את הציבור שאלה פשוטה: "אם אחוז החסימה היה מבוטל וכל מפלגה שתצביע לה תיכנס לכנסת הבאה, למי היית מצביע?".
התוצאות מרתקות: יועזליכה קיבלו בשאלה כזאת 8 מנדטים, וינטר קיבל 7. שימו לב: זאת לא היתה שאלה עם תרחישים ועזרים מילוליים, והתשובות לא כוללות מתלבטים שיכולים להוסיף עוד קולות - אבל הן כן משוחררות היפותטית ממגבלת אחוז החסימה. במילים אחרות - אם המפלגות הללו ימשיכו לעבור בסקרים יש לפחות לאחת מהן פוטנציאל לטלטל את מערכת הבחירות. וכך, התהליך שהתרחש בכמה שנים בגוש השינוי התפשט תוך שבועיים באיחור אופנתי אל שאר חלקי המפה הפוליטית.
האם ייוולדו הפעם מפלגות נוספות בכנסת? האם השתייה תשנה כיוון ומפלגות הימין דווקא ילגמו מהליכוד? ראיון העבודה טרם הסתיים, אבל יש סימנים לקריסת קונספציות. אחרי חמש מערכות בחירות בלי מפלגות חדשות השער חורק.
בן אדם מה לך נרדם
לא, לא מעניין אותי שמחאו כפיים בפסטיבל ונציה לסרט אנטישמי. איבדתי את הצמא לאהבת העולם ב-7 באוקטובר, היא גם ככה מגיעה רק עם יהודים שחוטים ותינוקות יתומים, וחולפת ברגע שאנחנו מתאוששים ונלחמים על נפשנו.
מאז הטבח יש מטרה אחת: לעצור את הטבח הבא. הוא יכול לקרות מחר, הוא יכול לקרות בשבוע הבא. מישהו עובד עליו ברגעים אלה ויכול להופיע בחלון שלנו הלילה. 53 לכיפור ושלוש שנים לשמחת תורה, מי שלא מבין את זה הוא משיחי - רק המשיח שלו יגיע לא על חמור אלא עם טויוטה וסכין.
לכן הנזק האגבי היחיד הוא ההדחקה שלנו. במובן הזה הזעם הציבורי על סרט שהופך את הגיבורים לנבלים, ואת הרחמנים מדי לאכזריים מדי, הוא מתנה גדולה. אנחנו עַם שמנקר ומתעורר. זוכר ושוכח. מדחיק ומתקומם. יותר משהסרט הוא הפרוטוקולים של זקני ציון, הוא קריאת השכמה לנרדמים בציון.
הפסקתי להתרגש מסיפורי הסבתא על כמה אנחנו אשמים מאז שסבתא שלי קברה את משפחתה שנרצחה בגרזינים, רק חבל שבזמנה לא היה מי שיעולל לרוצחים נזק אגבי. זה או הנקרופילים, הסדיסטים והקניבלים - או אנחנו. אני בחרתי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו