הכתובת על הקיר: חייבים לעצור את הטירוף, ואת הרצח הפוליטי הבא

ההחלטה למנות את יועץ משפחת נתניהו למבקר המדינה, לצד הצייתנות הפחדנית של חברים בסיעת הליכוד, שתיעדו את הצבעתם כפי שהורו להם, היא תמרור אדום.

מי שטוען, שרק רוצים למממש את המשילות, שהצעקות והאיומים כלפי מי שלא חושב כמותם, הם במסגרת חופש הדיבור - מסרב ללמוד את לקחי ה-4 בנובמבר 1995. אז רצחו ראש ממשלה והבנו שמילים יוצרות מציאות. מתירות דם ומתורגמות לקליעים. כשמבוקר עד ערב תוקפים כיום את שופטי ביהמ"ש העליון, היועצת המשפטית לממשלה, התקשורת, ואת מערכות הבטחון, זה לא בגדר חופש הדיבור והמחאה. אלו מילים מסוכנות, שהובילו גם לפגיעה בביתו ובמכוניתו של המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון. זה כרסום יסודות הדמוקרטיה.

לא זקוקים ליותר ממבט חטוף על השיח הציבורי, הפוליטי והתקשורתי בשנים האחרונות כדי לגלות, כי התהום אליה התגלגלנו בשנת 1995, שהובילה לרצח רבין, אינה זיכרון רחוק אלא מציאות עכשווית - חיה ומסוכנת פי כמה. בזמנו, הציבור והנהגתו נדהמו מעוצמת האלימות המילולית. נתניהו מלמל ש"רבין לא בוגד, הוא רק טועה". הייתה תחושה, שישנם קווים אדומים שלא ייחצו. הרצח ניפץ את האשליה הזו.

ההשוואה בין ההסתה שקדמה לרצח רבין לבין המצב כיום אינה תרגיל אקדמי. היא תמרור אזהרה מפני הרצח הפוליטי הבא.לא של ראש ממשלה, שהיום מוגן פי כמה מאשר היה רבין ז"ל. הוא עלול להיות של שופט, יועץ משפטי, פוליטיקאי מהמרכז שמאל וגם עיתונאים. כל אלו שסומנו, על ידי הקואליציה הנוכחית, כ"אוייבי העם", "משתפי פעולה", "מחריבי המדינה מבפנים". הם מתויגים כך באופן שיטתי. כאשר יריב פוליטי מפסיק להיות בר-פלוגתא והופך לאיום שיש להשמידו, הדרך להתרת דמו קצרה מתמיד.

כדי להבין את גודל הסכנה, יש לבחון את קווי הדמיון המבהילים, לצד השינויים הטכנולוגיים שהפכו את האיום למבוזר ומסוכן פי כמה. הייתי שם ב-1995, ככתבת פוליטית, כדי לראות כיצד הפכו את יצחק רבין ושמעון פרס מיריבים פוליטיים לבוגדים.

ציר ההסתה המרכזי סבב סביב שלילת הלגיטימיות של הממשלה הנבחרת. הם לא סומנו כפוליטיקאים בעלי תפיסת עולם שונה, אלא כ"בוגדים" ו"רוצחים" המובילים לאסון בגלל שפעלו להשגת שלום עם הפלשתינים.

ההסתה אז נזקקה לתשתיות פיזיות כמו הפגנות בכיכרות, כרזות נאצה מודפסות ומודבקות על לוחות מודעות, ופולסא דנורא בחצרות רבנים. היום, המהפכה הדיגיטלית, שמהדהדת מיד כל מסר במהירות ובעוצמה מסייעת למנגנון הדה-לגיטימציה. הרשתות החברתיות הפכו את ההסתה לנגישה ומכאן למסוכנת ולרעילה. כך קורה, ש"המרפסת בכיכר ציון", שם הונפו כרזות של רבין במדי קצין אס אס, משכפלת כיום את עצמה, תוך דקות, למיליוני מרפסות וירטואליות בטוויטר, בטלגרם, באינסטגרם ובפייסבוק. אין צורך בארגון מלמעלה, כדי לייצר את המפגע הבודד הבא. מספיק להזין את הרשת בחומרי בעירה יום-יומיים.

לצערי, התרגלנו. איבדנו את היכולת להזדעזע. הציבור פיתח חסינות למילים קשות. נרמלנו את השיח הפוגעני והמסית. האדישות הציבורית, שנובעת גם מעייפות לאחר כשלוש שנות מלחמה, היא קרקע פורייה לצמיחתו של הרוצח הבא. זה שיושב כעת בביתו ויונק את הלגיטימציה למחשבותיו מהפיד שלו. כדי לעצור את ההידרדרות, חייבים לצאת לרחובות ולעצור את הטירוף.