תרגיל מחשבתי מרתק יהיה להפגיש את בנימין נתניהו בן ה-77 של 2026 עם בנימין נתניהו בן ה-47 של 1996. ספק אם האחרון היה יכול היום להצטרף לצוות היועצים של הראשון. יש מספר פוליטיקאים בישראל שזקנתם מנוגדת לבחרותם, יש שיגידו מביישת ויש שיגידו מתעלה. מבחן נתניהו הוא המרתק מכולם.
בקריירה הפוליטית שלו ב-30 השנים האחרונות, נוכחות שלוש דמויות שונות של נתניהו אחד, שכל אחת מהן נושאת היגיון פנימי אחר, אסטרטגיה אחרת ובאופן אולי בלתי נתפס - תפיסת עולם שונה.
שר האוצר נתניהו ב-2003 על החרדים: "חייבים לצאת מתרבות של קצבאות" // ארכיון ערוץ הכנסת
נתניהו הראשון
נתניהו הראשון הוא האיש שניווט את ישראל במשך 20 שנה מ-1996 ועד 2016. הוא היה זה שרעיון ה"זהירות" נשזר כשמו השני, אפיון מכונן שנולד משתי כוויות טקטיות שצרבו אותו בתחילת הדרך - מהומות מנהרות הכותל וכישלון החיסול של חאלד משעל על אדמת ירדן. זהו מנהיג שהעדיף להימנע מנטילת סיכונים וקיבל החלטות רק בתנאי ודאות.
זה הקברניט שניהל בתחום המדיני ביטחוני מדיניות פאסיבית במובהק. לא ביטל את הסכמי אוסלו, חתם על הסכם חברון, נפגש עם ערפאת, אירח את אבו מאזן במעונו הרשמי, הכיר במדינה פלסטינית בנאום בר אילן, ניהל משאים ומתנים לירידה מהגולן עם אסד האב ועם אסד הבן, הקפיא את ההתנחלויות, הביא לעסקת שליט, ונמנע מתקיפה באיראן גם כאשר האיום התעצם.
בעזה הוא הוביל אסטרטגיה של ''שקט יענה בשקט" והתמקד בריסון חמאס ולא בהכרעתו. הוא עצם עיניים לרווחה אל מול בניין הכוח של חיזבאללה בלבנון ונרתע ממכה התקפית מונעת. אגב, זהירות, פאסיביות והימנעות היו התכונות היחידות שמחנה השמאל הישראלי ייחס לנתניהו כ"מידותיו טובות" בחזקת "אין רע בלי טוב".
בזירה הפנימית הציג נתניהו הראשון מדיניות ממלכתית ושאף לנהל פוליטיקה של "האוהל הגדול" המכיל את המשותף, הציוני והרחב ככל האפשר. נכון, בתחילת הדרך הוא אמנם האשים את השמאל ש"שכח מה זה להיות יהודים", אבל בהמשך הקים ממשלת אחדות עם אהוד ברק ב-2009, הפך את בני בגין ליועץ במעמד שר הקרוב ביותר אליו, והמשיך עם ציפי לבני ויאיר לפיד. הוא פלרטט עם מופז, נתן לכחלון זכויות וטו במדיניות פנים, ועבד בשיתוף פעולה מלא עם שמעון פרס כנשיא.
נתניהו השקיע מאמצים ושילם מחירים כדי לשמור על יחסים תקינים עם הרשות השופטת ונמנע מעימותים עם הדרג המשפטי והפקידותי. הוא מיצב את עצמו כמנהיג הזרם המרכזי של הציונות הישראלית, כזה שמחבר בין לאומיות לליברליות ובין ביטחון לכלכלה המאפשרת צמיחתה של אומת הסטארט-אפ. הוא ייצג דמות של הימין החדש - נוסחת ניהול סיכונים שמרנית, מפוכחת ונטולת אידאות תאולוגיות לצד ערכים ליברליים ותפיסה כלכלית-ימנית.
נתניהו השני
כזה היה נתניהו עד 2016. נתניהו השני, שיש יש שיגידו שפתיחת החקירות נגדו הובילה להיווצרותו תוך גניזת הראשון, לא שינה אורחותיו בכל הקשור לזהירות ביטחונית ופאסיביות אסטרטגית.
המדיניות הצבאית נותרת כפי שהיתה, גישת ההמנעות של 'צוק איתן' שוחזרה אחת לאחת ב'שומר החומות'. חגורת החנק האירנית הלכה והתהדקה סביב ישראל , נסמכת על וודאות אחת- פאסיביות התקפית של הקברניטים הישראלים ובראשם נתניהו. הוא העדיף להתמקד בהסכמי אברהם מלהילחם את מלחמות מנע כנגד ישמעאל.
מנגד, האסטרטגיה הפוליטית הפנימית של "האוהל הרחב" ננטשה על ידי ראש הממשלה. ב-1965 הקים מנחם בגין את "גוש חירות-ליברלים" - שלימים הוליד את "הליכוד". 50 שנה אחר כך, נתניהו מקים "גוש ליכוד-חרדים" והופך אותו לעוגן הבלעדי של כוחו הפוליטי, תוך נכונות לשלם מחירים ציבוריים הולכים וגדלים בפרט על חשבון המפלגה.
הפוליטיקה של נתניהו הופכת לפוליטיקה של זהויות. לא עוד ניסיון לגשר, אלא הבחנה חדה בין "אנחנו" ו"הם" בכל דבר ועניין. רעיון האחדות נדחק הצידה ומוחלף באסטרטגיה של צבירת כוח באמצעות קיטוב. ישראל נצבעת בצבעים "לבנוניים" של שותפות מסוכסכת בין חלקי האוכלוסייה - כאילו גם כאן העם מחולק לסונים, שיעים, דרוזים ונוצרים.
נתניהו מוביל מאבק חזיתי במערכת המשפט והופך אותו לדגל המרכזי של המחלוקת הפוליטית בישראל. שאלות של ביטחון וטריטוריה מתגמדות אל מול שאלה אחת - באיזה צד אתה במאבק מול רשויות המשפט.
גם בתחום החברתי-הכלכלי ניכרת תפנית. נתניהו של השנים הללו מבסס תמיכה פוליטית על תקציבי תמיכות ותשלומי העברה הולכים וגדלים. הוא שוכח את המשל האלמותי שלו על "הרזה שסוחב את השמן" עד התמוטטות. יתרה מכך, הוא מוביל שינוי עומק בליכוד עצמו, ממפלגה לאומית-ליברלית למפלגה סוציאליסטית מסורתית.
רעיונות שבעבר דחה, כמו העדפת לימוד תורה על פני יציאה לעבודה, העלאת נטל המס, פרוטקציוניזם מגזרי, הגדלת קצבאות, תעסוקת דמה ונוכחות גדלה של סממנים דתיים במרחב הציבורי - כל אלה הפכו לחלק מהיומיום בעידן נתניהו.
נתניהו השלישי
נתניהו השלישי נולד במבצע הביפרים בספטמבר 2024. יש שימשילו את ההצלחה בביצוע של המבצע לקופסת התרד שפופאי מהסרטים המצויירים היה מוצא - קופסה ששינתה את דמותו והתנהלותו.
נתניהו נפרד באותו לילה מהפאסיביות הביטחונית שאפיינה אותו במשך שנים ארוכות. הוא הבין שאפשר גם אחרת, ובפרט הבין את המחיר האסוני של מדיניות ההימנעות שהביאה אותנו ל-7 באוקטובר. זה הרגע בו נתניהו מבין שיוזמה התקפית היא תנאי קיום במזרח התיכון.
נתניהו השלישי מוכן ליטול סיכונים אישיים ולאומיים שלא היה מוכן להם בעבר. הוא מקבל החלטות שמובילות אותו עד כדי חשיפה להליכים בהאג, דבר שממנו נרתע במשך שנים. הוא מנהל מלחמה עצימה בעזה. בלבנון הוא עובר ממדיניות של חילופי מהלומות מוגבלים למהלכים התקפיים רחבים, כולל חיסול נסראללה. הוא מנצל הזדמנות היסטורית עם נפילת אסד לאחיזה צבאית מזרחית לגולן. ובמישור הרחב יותר, הוא פותח בעימות ישיר מול איראן, על כל המשמעויות הנלוות לכך.
נתניהו הרביעי?
ואולם, עדיין נותר ספק אם מאחורי היוזמות האקטיבית של נתניהו השלישי עומדות מטרות אסטרטגיות ברורות. האם התפיסה הצה"לית של שטחים בחזית הסורית, הלבנונית והעזתית היא מהלך המשנה את גבולות ישראל, או שמא מדובר בתפיסה זמנית ליצירת הרתעה קצרת טווח שלאחריה תהיה נסיגה לנקודת ההתחלה?
האם אחרי הבחירות יופיע נתניהו הרביעי? כזה שיפרק את הגוש עם החרדים, שיחבור לחזון ציוני משותף, לביסוס מדינה קולטת עליה ולא פולטת אזרחיה? נתניהו, כבן של היסטוריון, יצטרך לעמת את עצמו בעצמו - האם הוא חפץ להירשם בהסטוריה כמנהיג בונה, בדמותו של בן גוריון, או שיישאר בזיכרון כמי שהוביל תהליכים של ריסוק רבתי, בדמותו של רחבעם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו