כשהישרדות פוליטית קודמת לאחריות לאומית: ישראל זקוקה לחוזה חדש

השבוע רשמה הממשלה ניצחון. תקציב המדינה לשנת 2026 עבר, הבחירות נדחו, הקואליציה שרדה. על פניו - הישג פוליטי לא מבוטל. אבל זה היה ניצחון פירוס. כזה שמנצח את הקרב ומפסיד את המערכה, ובעיקר - כזה שהציבור אמור לשלם עליו את המחיר.

כי מאחורי ההצבעה הלילית הסתתרה בחירה ערכית ברורה. לא רק איך להעביר תקציב, אלא למי נותנים עדיפות - ומתי. בזמן שעשרות אלפי חיילים נקראים שוב ושוב למילואים, בזמן שמשפחות מתרגלות לשגרת חירום, בזמן שהמשק כולו מתוח עד הקצה - בחרה הממשלה להזרים מאות מיליוני שקלים למוסדות חינוך שאינם מובילים להשתלבות בשוק העבודה.

משמרים את התלות

הכסף הזה לא עבר במקרה. הוא לא תוצאה של מדיניות - אלא של צורך פוליטי. הוא עבר דרך הסתייגויות שהקואליציה עצמה העלתה - מסלול עוקף דרג מקצועי ומשפטי, שנועד בדיוק למצבים שבהם אין הצדקה עניינית. זה אולי תרגיל פוליטי מתוחכם, אבל הוא חושף אמת פשוטה: כשהמטרה היא הישרדות, הדרך כבר לא באמת משנה.

וזו הבעיה האמיתית. לא עצם התקצוב לחברה החרדית, ולא רק השאלה של לימודי ליבה. הבעיה היא לאן הכסף הזה באמת הולך. מדינה אחראית צריכה להשקיע באזרחיה - אבל להשקיע בעתיד שלהם, לעודד השתלבות ועצמאות כלכלית. בפועל, התקציב הזה עושה את ההפך. הוא לא מגיע לילד החרדי שמבקש עתיד, ולא לאב שרוצה לפרנס בכבוד, אלא זורם למנגנונים ולמבני כוח שלא משתנים - ובכך משמר תלות ומנתק בין התקציב לבין מי שהוא אמור לשרת.

הבעיה במנגנון

וזה כבר לא ויכוח כלכלי. זו שאלה של צדק בסיסי, כי הציבור הישראלי רואה את התמונה במלואה. הוא רואה את החייל שיוצא לסבב רביעי או חמישי, את המשפחה שנשחקת, את העסקים שנאבקים לשרוד - ומנגד, הוא רואה מערכת פוליטית שמוצאת דרכים יצירתיות להזרים כסף למנגנונים שלא משתנים, לא מתגייסים ולא משתלבים.

התקציב הזה לא משרת את הציבור החרדי הרחב. הוא משרת הנהגה פוליטית שמעדיפה לשמר מבנה כוח קיים, גם במחיר של פגיעה בעתיד של אותה חברה עצמה. וכאן טמון הנזק העמוק ביותר: לא רק לכלכלה, אלא לאמון. כי כשכללי המשחק משתנים באמצע הלילה, וכשהצבעות הופכות לכלי לעקיפת ביקורת - הציבור מבין שהבעיה איננה רק בתוצאה, אלא במנגנון.

זה אולי הצליח להעביר תקציב, אבל זה גם חידד את הפער בין המדינה לבין אזרחיה. זהו רגע של שירת הברבור של מודל ישן, מודל שבו הישרדות פוליטית קודמת לאחריות לאומית. מודל שלא יוכל להחזיק מול אתגרי השיקום שישראל ניצבת מולם.

השורה התחתונה ברורה. ישראל זקוקה לחוזה חדש. ברית רחבה של מי שמשרתים, עובדים, ונושאים בנטל - מכל המגזרים. לא כדי להדיר, אלא כדי לבנות מחדש סדר עדיפויות שמבוסס על שותפות אמיתית. כי אם זה יימשך כך, הניצחונות יישארו בכנסת וההפסדים יהיו של כולנו.

הכותב הוא ממייסדי הרבעון הרביעי ובעלים של זליגר שומרון תקשורת