אפשר לקרוא לזה "תסמונת הדיליי", או פשוט "צרות של פרשנים": הם בטוחים שכולם כמותם - נושמים כל ציוץ של פוליטיקאי מלפני שלוש דקות, מכירים את ההקשר, מבינים על מה הוא הגיב ומה המטרה הנסתרת, כמו היו צופים של סדרה בהמשכים.
רק כשאני מדבר עם אשתי אני מבין איפה נמצא האזרח השפוי, כלומר זה שיש לו חיים מחוץ לפיד: אין לה מושג מה קורה. היא מתעניינת, אבל היא לא בקצב. על כל ארבעים אייטמים שאני נחשף אליהם, היא ראתה אולי אחד. כשאני מצפה שהדרמה של אתמול תשתקף בסקרים של מחר, היא בכלל לא הספיקה להתעדכן בחדשות.
במילים אחרות, אנחנו חולקים את אותו הבית, אבל יש לנו דיליי של חודשיים בעיכול המציאות. עכשיו תכפילו את זה לעשרה מיליון איש. זאת תסמונת הדיליי.
מה יהיה מחר
האירוע תקוע. ברוב מוחלט של הסקרים אין לאף אחד אפשרות להקים ממשלה. השיח נע בין התחזית ה"אופטימית" של ממשלה זמנית בתמיכת הערבים כדי ללכת איתה לבחירות מיידיות נוספות, לבין שבירת רוב ההבטחות של רוב השחקנים במקביל, כמו ליברמן עם חרדים ובנט עם ערבים. וכן, גם קיימת האפשרות שגוש נתניהו יזכה לרוב, ואזי נחזור לנקודה המדויקת שאנו נמצאים בה, עם גולדקנופף, בן גביר, חוק הגיוס וכל הטוב הזה.
וזה לא תקוע בטעות. אם חוכמת ההמונים מומחשת בסיפור של 800 בני אדם שהצליחו לחזות בדיוק מדהים משקל של שור, אז בישראל עמודות המנדטים הן הקרניים: סיסמוגרף לצעקת הציבור הישראלי. הם פשוט לא רוצים את מה שמציעים להם.
בשבוע שעבר פגשתי את יונתן שמריז בקפיטריה בחדשות. שמריז איבד את אחיו אלון ז"ל שנורה בשוגג ע"י צה"ל לאחר שהצליח לברוח משוביו בעזה. יש לנו הכרות מוקדמת מהעצרות שערך בפארק הירקון לציון יום השנה ל-7 באוקטובר, וכבר למדתי שהוא מהסוג שממיר את הצער והזעם לעשייה.
אם חוכמת ההמונים מומחשת בסיפור של 800 בני אדם שהצליחו לחזות בדיוק מדהים משקל של שור, אז בישראל עמודות המנדטים התקועות הן הקרניים: סיסמוגרף לצעקת הציבור הישראלי. הם פשוט לא רוצים את מה שמציעים להם
שמריז הכריז לא מזמן על כניסה לחיים הפוליטיים, אך בניגוד לשאר הפעילים הוא לא צפוי למצוא עצמו אצל יאיר גולן, ובכללי לא נראה שהוא מכוון לאף מפלגה קיימת. אני לא יודע מה יהיה גורלו הפוליטי, אבל אני חושב שהוא עלה על משהו: הציבור מחפש נואשות משהו חדש.
נתחיל מהסוף: בניגוד לפעם, הצימאון לחדש הוא לא בגלל המערכת הפוליטית התקועה, אלא המערכת התקועה היא בגלל הצימאון לחדש.
במחקרים שערכתי מאז הטבח ניכר המיאוס מכל 120 הפוליטיקאים הקיימים. אתם לא תשמעו על זה, מהסיבה הפשוטה שלמועדון הסגור אין שום רצון להתאבד ולהזמין אליו חברים חדשים. מדובר בתהליך זוחל: ישראל ישראלי הכתיר בינתיים מנהיגים ישנים-חדשים: בנט, גולן, אייזנקוט וגם יועז הנדל הם בכלל לא חברי כנסת, אבל הם היו כאלה עד לא מזמן. היכונו לשלב ב: מישן חדש לחדש חדש.
בבחירות יתווספו כ-600,000 בוחרים דנדשים - מספר שכמוהו טרם היה. הם חגגו את גיל העשרה בבידוד בקורונה או מופגזים במקלט, ורובם שורשיים ומסורתיים יותר. בניגוד לפעם, הצימאון לחדש הוא לא בגלל המערכת הפוליטית התקועה, אלא המערכת התקועה היא בגלל הצימאון לחדש
משיח לא בא
אלו שלושת המלכודים שהמפלגות הקיימות צועדות לתוכן בראש מורם:
- מלכוד הניסיון - במשך שנים "ניסיון" היה המטבע החזק ביותר בפוליטיקה הישראלית. הציבור חיפש את מי שכבר היה בחדר, פיקד, ניהל. אבל אחרי 7 באוקטובר, המושג עבר סטיגמטיזציה. הוא כמעט נטל. אם הניסיון שלהם כולל ארכיון הסברים איך החמאס מורתע, דאגה להמשך מימונו או קריאות לנהל איתו מו"מ, עדיף אנשים מהניילון.
- מלכוד העשייה - הציבור מחפש אנשי מעשה, אבל מהסוג האחר, יותר "אאוטסיידרים מומחים": אנשים עם קבלות מעולמות אחרים, עסקיים, טכנולוגיים וחברתיים, או בטחוניים שלא היו בטבח - כאלו היודעים לנהל מערכות מורכבות, אבל לא התרגלו לחשוב מתוך הקופסה העבשה. בקיצור - שעוד לא התקלקלו.
- מלכוד הביבי לא ביבי - זה לא שזה לא חשוב, פשוט יש דברים יותר חשובים. 17 שנה של עיסוק אובססיבי באדם אחד, הבהיר לרבים שהוא לא מקור כל הצרות ולא מושא כל התקוות. צריך מנהיגות חדשה, אבל העיסוק בביבי הוא הדבר הכי מיושן שיש.
דיאטת ניקוי רעלים עושים אחרי שמרוקנים את המזווה. גם עוגות הגושים התקועות אומרות לנו: קודם תיגמלו מהדמויות הקיימות, ואז כבר יגיע משיח על פתק לבן.
והנה עוד נתון שיכול להיות הפרומו למשהו חדש: גם הבוחרים חדשים. קבלו מספרים: בין הבחירות הראשונות לשניות שחלו ב-2019, גדל מספר הבוחרים ב-48,000 איש. בין בחירות 2021 (ממשלת בנט לפיד) לבין הבחירות האחרונות גדל מספר הבוחרים ב-196 אלף נפש. אבל בבחירות הקרובות יתווספו לספר הבוחרים, שימו לב, כ-600,000 בוחרים דנדשים, מעל עשרה מנדטים ביום רע - מספר שכמוהו טרם היה.
הם חגגו את גיל העשרה שלהם בבידוד בקורונה או מופגזים במקלט, הם חוו את הטבח הגדול בהיסטוריה ואיבדו חברים, רובם מתגייסים בהמוניהם, שורשיים ומסורתיים יותר מהדור שקדם להם. כי הם, ובכן - חדשים.
ואם יש חוק אחד לחיים שהם יקחו איתם להצבעה, זה שאין יותר חוקים. שהכל יכול לקרות. שההצבעה של ההורים שלהם לא ממש הוכיחה את עצמה, תודה. בזמן שהפוליטיקאים רבים אחד עם השני מי יהיה על ההגה, יכול להיות שהם מפספסים במראה האחורית את מי שעוד רגע עוקף אותם בסיבוב. דרוש נהג חדש, הם יהיו המלווה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו