ההשוואה של גולדקנופף בין הגיוס לטלאי הצהוב תפסה אותי באנדרטת הנעליים בבודפשט המושלגת. בחורף 1945 הובאו היהודים לנהר הדנובה, נקשרו בקבוצות, נורו ונפלו יחד למים הקפואים.
בשלב זה הם כבר לא היו צריכים את הטלאי, נותרו מהם רק צללי־אדם בגטאות. כשהקור מצליף בפנים לא קשה לדמיין איך נראה סוף של 20 אלף יהודים המדממים במים. גולדקנופף שט בנהר לפני כמה שבועות, ליבו נותר קר כקרח.
מה שקורה להנהגה החרדית כבר מזמן חצה את גבולות הדיון בציוויליזציה. בשם החבלה בשירות הצבאי והפחד מאיבוד ההגמוניה הם החליטו שאין להם אלוהים. היבול השבועי: פרס למכחישי שואה, פגיעה במשפחות שכולות, וילדים שנשלחים להיתלות על אוטובוס. הנהגה רוחנית נטולת רוח.
הבשורה החיובית: הם מקילים עלינו את העבודה. היות שאין פרטנר לשותפות בנטל, השאלה היחידה שתלויה באוויר היא מדוע בעצם אנחנו ממשיכים לאפשר מצב שבו מי שתורם הכי פחות לחברה ממשיך להיות מתוגמל בשיטתיות על השתמטות, בטלה ואנרכיזם.
התשובה: מלכוד 61.
תמיד נשאר מחר
במחקר עומק שנערך בקרב הציבור היהודי בישראל נבחנו ארבע אפשרויות עבור מתווה הגיוס.
במקום הראשון, עם 48% ובפער עצום מכל אפשרות אחרת, תומך הציבור בגיוס מלא של החרדים, עם סנקציות כלכליות ואזרחיות למי שאינו מתגייס. במקום האחרון, עם 5%, הסטטוס־קוו הקיים. העם רוצה שינוי.
טוב, זה צפוי, תגידו. השאלה היא מה רוצים בוחרי הליכוד. אז הנה התשובה: רק 24% מבוחרי הליכוד מקבלים את המתווה שמוכר להם נתניהו, שוב - רבע מבוחריו. נתניהו דוחף לגרון פתרון שאפילו המצביעים שלו מקיאים. ומה בוחריו רוצים? כ־43% מהם דורשים ש"מי שלומד ימשיך ללמוד, ומי שלא לומד - יתגייס", עוד 16% תומכים בגיוס מלא עם סנקציות.
במילים אחרות, אומרים מצביעי מחל - תביאו גיוס לכולם או גיוס לכל מי שאינו לומד - אבל שזה יקרה מחר. אין קונים לסחורת ההדרגתיות. צוות הזבנים נתניהו, דרעי וגולדקנופף לא מעוררים אמינות מיוחדת אפילו בקרב הליכודניקים כשהם מוכרים סחורה בתשלומים.
עכשיו תניחו בצד אידיאולוגיה, צדק וערכים. איך נתניהו, מר בייס, ממשיך לדחוף בכל הכוח חוק שציבור בוחריו לא מעוניין בו?
התשובה: מלכוד 61.
חברים בכל מיני צבעים
בנט יודע מה הוא עושה. הוא לא מתבטא בנושא הפצ"רית או חוקי התקשורת. הוא לא מתעסק בחנינה לנתניהו. לא תשמעו אותו מדבר על ראש השב"כ או על היועמ"שית. בשבועיים האחרונים הוא יצא בשני קמפיינים ציבוריים - האחד בנושא "בגידה" בפרשת קטארגייט, והשני סביב תוכנית משרתים יומרנית על סף הדמיונית - כי לקבוע סדר יום בנושאים הנכונים הוא יודע.
בנט הולך על אסטרטגיה מהפכנית: לנסות להעביר קולות מהגוש הנגדי למחנה השינוי, במקום לבעוט את הקולות מגוש השינוי חזרה לנתניהו. רק שבמקביל, האופוזיציה נמסה לו בידיים.
הנה רק מקצת היבול השבועי במחנה האלטרנטיבה: יאיר גולן הודיע שיסגור את ערוץ 14 כשיהיה בשלטון וקורא באובססיה לממשלה עם הח"כים הערבים. ליברמן יוצא נגד גולן ומודיע שהממשלה תוקם בלי החרדים ובלי הערבים. בנט מגיב לגולן ומודיע שלא יסגור את ערוץ 14. גולן מגיב לבנט ודורש ממנו להתחייב בקולו לא לשבת עם נתניהו. לפיד נגד גולן סביב הדיל למוסדות הלאומיים, ולקינוח רומז שגורמים בממשלת השינוי הקודמת מנעו את העברת חוק הגיוס. גולן מצרף את הנהגת קפלן לדמוקרטים, ושם חותמת סופית של מפלגת שמאל מיליטנטית בתוך גוש בראשות יו"ר מועצת יש"ע לשעבר.
אז למה בעצם חבורה של אישים שהחיבור ביניהם הופך את מיכל הקטנה ויהודה בוחבוט לזוג סטנדרטי נשארים ביחד?
התשובה: מלכוד 61.
לילות וקללות
כל הצרות של השנים האחרונות הגיעו בגלל מלכוד 61. כמו חדר בריחה שתוכנן ברשלנות, מישהו המציא עבורנו משימה להקים ממשלה בתוך שני גושים שההבדלים בתוכם גדולים מאשר ההבדלים ביניהם. המרוץ אל ה־61 מנדטים הוא שיקוי מורעל, וכולנו רצים אל הכוס בחדוות זומבים מביכה.
אז הנה העובדות: הפערים המדיניים בין ליברמן, בנט, גדעון סער וישראל כ"ץ קטנים עשרות מונים מאשר הפערים בין איווט ליאיר גולן. מי החליט שהם לא באותו גוש? הדמיון בין עמדות אופיר סופר, יולי אדלשטיין, מתן כהנא ואיזנקוט כלפי גיוס חרדים גדול לאין שיעור מאשר הדמיון שבין עמדות הליכוד ויהדות התורה. אז למה בסקרים הם לא באותו גוש?
מלכוד 61 כופה עלינו פעם אחר פעם ממשלות צרות, מין מיטת סדום מודרנית שאנחנו רבים על מי ישכב בה. לא מזמן הוקמו פה קואליציות של נתניהו וברק, שרון ופואד, לפיד, בנט וביבי, אולמרט, מופז וליברמן. הטכנולוגיה קיימת, רק אנחנו השתבשנו.
קיבלנו חמש מערכות בחירות, לא למדנו. קיבלנו את הטבח הגדול בהיסטוריה שלנו, לא הפנמנו. משבר משילות שאפשר לפתור בהסכמות בחצי שעה, רחובות בוערים, שנאה מבעבעת - ואנחנו ממשיכים להיות מכושפים לגושים.
מלכוד 61 הפך לקללה המרחפת מעלינו, ואנחנו לא עושים דבר כדי להסיר אותה. המפלגות משרתות הישרדות גושית ולא אידיאולוגיה. הפערים בתוך המחנות הולכים ומתרחבים מיום ליום, והלווייתן שלנו ממשיך להתאבד אל החוף.
כשנתיר את עצמנו מהמלכוד נגלה שהעם מאוחד, רק הפוליטיקאים מפולגים. אומת המילואים הוכיחה זאת בשנתיים האחרונות, והיא ראויה להנהגה שתדע לשקף את החיבורים המרגשים ואת הקורבנות ההרואיים - ולא עסקנות פוליטית שיצאה משליטה.
הגיע הזמן להשתחרר ממלכוד 61, או שניפגש פה שוב בבחירות 2027.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו