רק דבר אחד המדינה לא ניסתה בנושא גיוס החרדים - להתנהג כמו מדינה

דבר אחד המדינה לא ניסתה בנושא גיוס החרדים: להתנהג כמו מדינה. בלי ועדות, בלי מינהלות, בלי רבנים, בלי עסקנים. פשוט לשלוח צווי גיוס לכל אזרח, ללא הבדל דת, מגדר או השקפת עולם. מי שלא מתייצב לא מקבל רישיון נהיגה, לא סבסוד מעונות, לא הנחות, לא תקציבים. אפס זכויות בלי חובות.

וזה לא בשמיים. המדינה כבר החלה לגשש לשם. אבל ברגע האמת קפאה. "מבצעי האכיפה" האחרונים התמקדו כמעט רק בעריקים חילונים. המגזר החרדי נותר ברובו מחוץ לטווח. לא כי אי אפשר, אלא כי לא מעזים. כי יש פחד – מהאיומים, מהמשמעת הקואליציונית, מהזעם המאורגן של מפלגות שמחזיקות את המפתחות לשלטון.

ובדיוק עכשיו, כשהלחץ התחיל להוכיח את עצמו האיומים מתחילים. מועצת גדולי התורה מרימה דגל. פינדרוס מבהיר: "אין לי איך לעזור לכם". ובליכוד שוב קופאים. מפחדים שיפרקו את הממשלה. שיאבדו רוב. שיאבדו שלטון.

אבל לפני הכול, צריך לומר את מה שאולי לא ברור מספיק: השקר הכי גדול בשיח הזה הוא שהפטור מגיוס הוא "הסכמה היסטורית" מימי הקמת המדינה.

אבל הגיע הזמן לדייק את העיוות ההיסטורי הזה. בן-גוריון לא נתן פטור גורף. הוא הסכים לדחייה זמנית ל-400 תלמידים אחרי השואה כפתרון חירום. ההסדר לא היה חוקי, לא נמשך יותר מדי זמן, ולא נועד להתרחב. מנחם בגין הוא שהסיר את המגבלות הפוליטיות והכמותיות ב-1977 והפך את הדחייה לזכות כמעט אוטומטית. מאז הכל הפך להיות כתורה למשה מסיני. כזכות שאסור לערער אחריה.

וצריך להזכיר: חרדים שירתו בצה"ל גם בשנות החמישים והשישים. זה היה חלק מהנורמה, ולא עורר מהומות. הדרישה לפטור מוחלט היא תופעה חדשה יחסית, תוצאה של בניית אתוס חרדי בדלני שמתנגד למעורבות בכל מוסד ממלכתי לא רק לצה"ל, אלא גם לאקדמיה, לתעסוקה, ולערוצי השפעה אזרחיים.

החברה החרדית לא תתגייס מרצונה גם אם תפרוץ עוד מלחמת קיום. לא כי היא אכזרית, אלא כי היא אינה רואה את עצמה שותפה לפרויקט הציוני. היא חיה בתוכו, נהנית מפירותיו, אך עומדת מולו. לומדי התורה נתפסים בה כקיום נפרד. עבור רבים, שירות צבאי הוא לא רק מיותר הוא אסון רוחני. ולכן, לדבר על שוויון בנטל מול מנהיגים חרדים זה כמו לדבר סינית. לא רק שאין עם מי לדבר יש אידיאולוגיה סדורה שלא תזוז גם אם ייפלו אלף חיילים.

הפטור מגיוס הוא לא רק נוחות - הוא כלי שליטה חברתי. כל עוד צעיר חרדי לא נחשף לצבא, לא לנשים, לא לאינטרנט, לא לחיים אפשר להחזיק אותו בתוך מערכת סגורה ומבוקרת. מי שמתגייס עלול להתפקח. להבין שיש עולם בחוץ. וזה הסיכון שההנהגה החרדית לא מוכנה לקחת. לכן הם יילחמו עליו עד הסוף ובכל מחיר.

יש כאן גם עיוות מוסרי עמוק: ברגע שהמדינה מקבלת פטור מגיוס למגזר שלם היא למעשה מכירה בכך שדם של חייל חילוני ודתי שווה פחות. היא אומרת שחייו של אזרח אחד ניתנים להקרבה, ושל האחר לא. בשם הפוליטיקה, המדינה הפכה את השירות הצבאי לעונש סקטוריאלי.

ובתוך המערכת הזו, כל שיח של רגש מיותר. "ביום שחיילים נופלים אתם מבקשים פטור"? זה לא מזיז להם. הם לא רואים את עצמם חלק מהאתוס הזה. הם לא רוצים להיות. וכל ניסיון לשכנע הוא בזבוז זמן.

ולכן, יש רק מסלול אחד: המדינה צריכה להפסיק לנהל שיח ולהתחיל לנהל מדיניות. לשלוח צווים. לאכוף. לשלול תקציבים והטבות. לעצור את הסחיטה. להחיל ריבונות לא רק בגבול הצפון גם בשערי בני ברק.

השאלה היא לא מה החרדים יעשו, אלא מתי ממשלת ישראל תפסיק לפחד מלהתנהג כמו מדינה. כי אם המדינה לא מסוגלת להפעיל את חוק שירות הביטחון היא לא מדינה. היא קונסורציום עסקני עם צבא.