אל מול תוכנית העל של נתניהו - בן גביר הפך לנכס של השמאל

לאיתמר בן גביר יש זכויות. קשה להכחיש שבלעדיו לא היתה מתאפשרת הקמת ממשלת ימין. רק ממשלת הימין נטו היתה מסוגלת להתמיד במערכה ארוכה וקשה בהנהגת בנימין נתניהו עד למצב שנראה דמיוני בכל השנים האחרונות: הכרעת חיזבאללה בלבנון בתרחיש שאף מומחה לא צפה, הכרעת חמאס בדרום, והגעה אל סף היכולת לתקוף את מתקני הגרעין באיראן – אם הממשלה תחליט על כך.

אבל בן גביר הפך לנכס פוליטי עבור השמאל, אם לא היה כזה עוד קודם. לממשלת נתניהו יש מטרת-על הקשורה להישגי המערכה, והיא לשרוד עד עלייתו של טראמפ לשלטון בוושינגטון; לאחר מכן ממשלת ישראל שואפת לפעול בתיאום מרבי עם ממשל אמריקני תומך כדי לטפל באיראן ולייצב את המזרח התיכון. ברור שבן גביר איים על השרדות הממשלה ובכך לגרום נזק בטחוני כבד. לאחר שנתניהו כמעט לבדו משך את עגלת המלחמה, כאשר רק מעטים תומכים בו שלא יקרוס בלחץ, בא בן גביר והצטרף לכמה מקברניטי הביטחון שניסו לאורך השנה האחרונה לטרפד את מאמציו של נתניהו להגיע להכרעה במערכה. בפעם המי יודע כמה צריך להזכיר, כי הרמטכ"ל הרצי הלוי ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט בנו את כל הקונסטרוקציה של סיום המערכה על הסכם הפסקת אש עם חמאס שכלל את שחרור החטופים. זה היה משקיט גם את הגבול הלבנוני אך משאיר את כוח רדואן שני מטר מחדרי התינוקות של הישובים.

במידה רבה נחשף בן גביר, כמו גלנט, עצמו במעשה ניקלהשאילץ את ראש הממשלה ל"ברוח מבית החולים" כדי להצביע בכנסת והקים את בועז ביסמוט משבעה על אימו. שוכחים את גלנט. רק תמול שלשום היה שר ביטחון וכבר איבד את שיקול הדעת הלאומי.

מעשה בן גביר זיכה אותו כתמיד באהדת התקשורת. באופן כללי הוא נמצא במשבצת של נפתלי בנט. כלומר, בן יקיר של השמאל, שמגלה פוטנציאל להפלת הממשלה. אבל ביום שלישי התנהגותו של בן גביר היתה מעבר להתחנחנות כלפי תקשורת אוהדת. הוא נראה פתאום כאישיות ילדותית, פרחח מסוכן, שסובל מערבוב, אם להשתמש בביטוי שאיננו קליני.

אלמוג כהן לעומתו מצטייר כבר הרבה זמן כאדם אחראי שפועל בהתאם ללקחיו האישיים מה-7 באוקטובר. מאחר שמטרת הממשלה היא למשוך כמה שאפשר בקדנציה של טראמפ, אפשר לומר שתקצוב שדה תעופה בנגב נמצא בקטיגוריה של "המטרה מקדשת את האמצעים".