בחזרה לגנרלים של פעם: למרות "הדרגות" - יאיר גולן לא יביא איתו שום חידוש למפלגת העבודה

בעשור הקודם עוד נחשבו בחירות פנימיות במפלגת העבודה לאחד האירועים המעניינים והמשמעותיים במערכת הפוליטית. העבודה אמנם כבר אז לא נחשבה מפלגת שלטון, אפילו לא קרוב לזה, אבל הדמויות שהתחרו על הובלתה היו דמויות מפתח, עם ותק ומשקל ציבורי, ועם שביבי תקווה שאולי הפעם תתקרב המפלגה לימי תפארתה.

כמו מכוח אינרטי חסר שליטה המשיכו כלי התקשורת לסקר את יום הבחירות במפלגת השוליים, כאילו גורל האומה בידי מתמודדיה: שידורים חיים, קולות מאתרי ההצבעה, ראיונות אינסופיים עם המתמודדים ועם הפעילים הוותיקים. השיא היה אירוע ההכרזה על התוצאות בשידור לילי מאחד האולמות התל-אביביים הגדולים.

האחרון שהצליח להביא את העבודה להיות מועמדת לכתר היה בוז'י הרצוג, שאמנם חלק את השלטון עם ציפי לבני ומפלגתה לאיזושהי הנהגה משותפת במודל לא ברור, אבל הצליח לתת פייט לנתניהו והליכוד - עם 24 מנדטים ומעמד של המפלגה השנייה בגודלה בכנסת.

מתמודדת על קיומה

הרבה מים שוצפים ועכורים עברו מאז אותן בחירות ב-2015, ומפלגת העבודה לא מתמודדת להנהגה, אפילו לא לראשות האופוזיציה. בבחירות הפנימיות של 2024 מתמודדת המפלגה הוותיקה לראשונה על קיומה.

מה שנראָה כמו דמיונות שווא של יריבים פוליטיים הפך למציאות עם מחיקתה של המפלגה־האחות מרצ, שלא צלחה את אחוז החסימה ונותרה מחוץ לכנסת. העבודה עצמה נחלצה בשן ועין מהבחירות כשקיבלה ארבעה מנדטים, מספרים בודדים מעל אחוז החסימה שאיים להטביע גם אותה.

מנהיגים שוליים ודמויות קיקיוניות התחלפו בזה אחר זה במפלגה שהצמיחה את גדולי מנהיגי המדינה, נוסף על התפכחות ושינוי עמדות שעבר הציבור הישראלי, והם שהביאו את העבודה אל עברי פי-פחת ולסכנה ממשית לקיומה. כיום כבר ברור לכל מועמד ופעיל כי ללא חיבור עם מרצ לא תוכל המפלגה לעמוד על רגליה, והחשש שתצלול הפעם אל מתחת לאחוז החסימה הוא ממשי ומאיים. אלא שחיבור כזה יהפוך את העבודה לעוד יותר קיצונית ושולית ממה שהיא. במיוחד אם מי שנראה המועמד המוביל להנהגתה, יאיר גולן, ינצח בבחירות הפנימיות ויעמוד בראשה.

גנרלים של פעם

מפלגת העבודה אהבה מאז ומתמיד גנרלים, אך עד כה היו אלה קצינים מסוג אחר. כולם החזיקו בדעות שמאל, מי יותר ומי פחות, אבל היו גם ציונים נלהבים עם תפיסות ביטחוניות שגברו על שיקולים פוליטיים (למשל, בהקמת עשרות התנחלויות ביו"ש ובחבל עזה), ובעיקר כאלה שראו בעצמם מנהיגי הכלל: דתיים, כאלה שאינם, חרדים - כולם יכולים לחסות תחת כנפי הנהגתם.

העבודה של היום לא יכולה לנתק עצמה מאחיזתם החונקת של הפרוגרסיבים, האולטרה-ליברלים והשמאל הקיצוני. הסיעות החרדיות, למשל, שהיו שותפות טבעיות, כבר לא יהיו פרטנרים פוליטיים של מפלגה שהלכה למחוזות האנטי-דת כחלק מהליך ההקצנה שעבר עליה בשנים האחרונות.

איש מהמועמדים שנרשמו לפריימריז - עו"ד איתי לשם, פעיל המפלגה עזי נגר, איש העסקים אבי שקד, וכמובן גולן - לא ישנו זאת. השלושה הראשונים לא מוכרים מספיק וסיכוייהם אינם גבוהים. שקד, המיליארדר הסוציאליסט, ניסה כבר כמה פעמים להתמודד להנהגת המפלגה אבל נחל מפלות.

חברי הכנסת שהביעו עד כה תמיכה במועמד אמרו כי הם תומכים בגולן - שכבר היה בכנסת, הוא מוכר בציבור וב־7 באוקטובר הפך לגיבור מקומי כאשר יצא מביתו לחסל מחבלים.

בשורה צנומה

למרות היותו אלוף בכיר וסגן רמטכ"ל במילואים, מהסוג שמפלגת העבודה אוהבת להצמיח ולגדל, גולן לא יביא איתו שום חידוש או שינוי כיוון מהגורמים שהפכו את המפלגה לשולית, חסרת השפעה וכזו שנאבקת על עצם קיומה.

דעותיו של גולן, שכבר היה בכנסת מטעם מרצ, הן שמאלה מהקונצנזוס:  אנטי-התיישבות, אנטי-דת, פרוגרס על-מלא, מזהה בחברה הישראלית תהליכים פאשיסטיים העוברים עליה כמו על החברה הגרמנית בשנות ה-30 - אמירה הזויה שאותה הוציא מפיו עוד כשהיה על מדים.

הבשורה היחידה שיביא איתו גולן, אם ייבחר, היא למעשה אותה בשורה שכל מועמד היה מביא אילו היה נבחר - לא מרצונו אלא מחוסר ברירה: חיבור עם מרצ כדי לא לגמור מתחת לאחוז החסימה.

בציבור הישראלי - בטח זה שאחרי 7 באוקטובר, אבל גם לפניו - אין מקום לשתי מפלגות שמאל קיצוניות, אולי בקושי לאחת. גולן לא ינסה "למרכז" את העבודה, אלא להפך: הוא ייקח אותה שמאלה יותר, ידביק אותה לתנועות המחאה האגרסיביות נגד הממשלה וילך לכיוון ההפוך מהבוחר הישראלי הממוצע.

מפלגת העבודה, שהיתה בית הגידול הטבעי לאלופי צה"ל, שחיפשו קפיצה פוליטית מייד כשעלו על אזרחי, הפכה בשנים האחרונות חממה לעורכי דין ולעסקנים, בעוד יוצאי צה"ל מעדיפים להקים מסגרות עצמאיות ולממש דרכן את כוחם, בלי חטוטרות העבר ומגבלות החוקה. גולן יחזיר את המפלגה לימי הגנרלים, אולם כאמור הבשורה עם בחירתו תהיה צנומה למדי - למרות הדרגות שעל כתפיו.