דרישה ל"חבל" במו"מ? זאת קריאה להתקפלות

על פי דיווחי סוף השבוע, ראש השב"כ רונן בר איים על ראש הממשלה, שאם לא יינתן למשלחת המשא ומתן "מרחב אמיתי לתמרן", הוא לא ייסע לקטאר למו"מ בעניין החטופים. אותם איומים מיוחסים בתקופה האחרונה לעוד אנשי ביטחון בכירים העוסקים בסוגיית החטופים, ביניהם ראש המוסד דוד ברנע והאלוף ניצן אלון.

בפנים חמורות מלוות בטון מאשים, מדווחים לנו כתבים ופרשנים בערוצי הטלוויזיה על הסרבנות האיומה של נתניהו, אל מול דרישות חברי המשלחת למו"מ "להרחיב את המנדט" שלהם. כי אם רק "יתנו להם חבל", יש תקווה "להישגים" "חיוביים" במשא ומתן מול חמאס.

כך, מבלי שנשים לב, בשפה מכובסת ומהופכת, מכינים לנו אסון קיומי, חמור בהרבה ממה שהתרחש ב־7 באוקטובר ובכל תולדות מדינת ישראל. כי הביטוי "מרחב תמרון" הוא כינוי כוזב במכוון ל"התקפלות", "כניעה", "מצמוץ", "הרמת דגל לבן" אל מול חמאס והאמריקנים.

רק שבמקום לכנות את הגילויים המבישים והמסוכנים האלו בשמם, מוכרים לנו תמונה הפוכה בכוונה. בדיוק כמו בספר של אורוול - "1984". במסגרתה השלילי מצויר כחיובי, הכישלון מוכתר כהישג והשפה מגלמת את היפוכה של המציאות. בדיוק כמו הביטוי "התנתקות", כמו אותם "פרטנרים" מאסון אוסלו שהוצג כ"שלום", כמו שיווק מפולת עסקת שליט כהישג אדיר. ואגב, גם הפעם יש לאמצעי התקשורת תפקיד נכבד בשטיפת המוח הבלתי נפסקת, שכבר נותנת תוצאות בסקרים וכבר ממוססת את ההתנגדות הציבורית הנרחבת לכניעה. מערוצי הטלוויזיה ועד הרדיו הממלכתי, כמעט כולם מנהלים קמפיין בלתי פוסק נגדנו.

אישור לכניעה

האיומים באים גם משרים המכהנים בגוף האומלל המכונה "קבינט המלחמה", עוד שם כוזב, שנועד להסתיר את הפקעת הסמכויות מידי הקבינט החוקי. הם נועדו להשיג עסקה בכל מחיר, למרות העובדה שמה שישראל כבר הסכימה לשלם לחמאס מסכן את הניצחון במלחמה ולכן את עצם קיום המדינה.

לפי הדיווחים, פורום ביבי־גנץ־איזנקוט כבר נתן אישור לתת 10 מחבלים מול כל חטוף, כולל הרוצחים המתועבים ביותר; הסכים לשישה שבועות של הפסקת מלחמה ולשחרור של רק 40 חטופים לפני מו"מ נוסף, כלומר במצטבר לפחות כמה חודשים של עצירת המלחמה; כבר נתן אור ירוק לצמצומי כוחות והתקפלויות שונות.

אבל חמאס הרי נמצא בסקאלה אחרת ולכן מי שדורש "להרחיב את המנדט", תובע להמשיך ולהתקפל - להסכים לשחרור סיטונאי יותר של הרוצחים הכי שפלים, כולל הנוחבות, להתקדם לקראת הפסקת המלחמה, החזרת תושבי עזה ויציאת צה"ל מכל הרצועה. כלומר - דגל לבן, נצחון לסינוואר.

אמור מעתה - הרחבת המנדט היא אישור לכניעה, ומי ששותף לכך אחראי לתוצאות ההרסניות. מי שמאיים מצד צמרת מערכת הביטחון או השרים, מי שיתקפל וייכנע - במיוחד נתניהו והקבינט החוקי, וגם מי שמטיף לכך באולפנים. הטרגדיה היא שמול צמרת ממסד ביטחוני אובד דרך, ששרים כמו גנץ, איזנקוט וכנראה גלנט מהווים חלק ממנו, ניצב דווקא בנימין נתניהו. האיש שידוע בהיעדר עמוד שדרה ויכולת עמידה, אבל גם משולל לגיטימציה להתמודד מול דרישת הכניעה לחמאס.

כי לנתניהו אכן אין סמכות מוסרית וציבורית לקבל החלטות קשות ולא פופולריות, החלטות שנדרשות מייד כדי לשמור על עצם קיומו של הפרויקט הציוני. ראש השב"כ ודומיו רשאים לאיים ואפילו להתפטר, ולמרות זאת - לא רק שאין "להרחיב את המנדט" שלהם לכניעה, אסור אפילו להגיע לבירת הטרור קטאר.

המשא ומתן עם חמאס חייב להיערך רק דרך הכוונות. לו היינו פועלים כך מהרגע הראשון, החטופים שניתן להציל כבר היו בבית. המנדט היחידי שיש להרחיב הוא זה של הרמטכ"ל וצה"ל להכריע מיידית את האויב, בדרום, בצפון וגם ביו"ש.