התקציב ותלונות השרים: כעת צריך לבחור בין פריבילגיה לחיים

ממשלת ישראל הולכת לדון ביום ראשון באחד מתקציבי המדינה הגורליים ביותר שהיו פה ב־70 השנים האחרונות.

הנושא הכלכלי נדחק מעט אל מול גודל השעה הביטחונית, מול הכאב על הנופלים ומול החיילים שמחרפים את נפשם. אבל גם לתקציב המדינה יש היום משמעות גדולה. שרי הממשלה שיתכנסו צריכים לעשות בחירות קשות. התבנית הרגילה שבה הם מגיעים לישיבה, עושים פרצופים, נעלבים ומאיימים בפומפוזיות - לא יכולה לקרות היום. צריך לקבל החלטות כואבות ולבחור בין העיקר לטפל, בין חשוב למיותר, בין החיים לפריבילגיה.

עוד לפני המלחמה קשה לחיות כאן. יוקר המחיה מכביד, מחירי הדיור מופרעים. מעמד הביניים נאנק. מלחמה בעלות של כ־200 מיליארד שקלים לא צפויה להקל זאת. אם לא שוכחים שאנחנו בתקופה שתילמד בספרי ההיסטוריה, שכוללת טבח בגברים, בנשים ובילדים; מלחמה בשבע גזרות ומצב חירום - הבחירה לא צריכה להיות קשה מדי: ביטחון לפני תרבות, חימוש לפני ספורט, פצועים לפני ישיבות, שיקום נפשי לפני הילולות המוניות.

משק בית שנכנס לסחרחורת כלכלית קונה לילדים רק אוכל ובריאות, ומוותר על חוגים וקייטנות. זה הזמן של השרים לוותר על המותרות. כדי לשמור על האחדות - כולם צריכים לוותר. אפשר לעשות את זה זמנית, להחליט שבשנתיים הקרובות החיים קודמים למותרות.

הכדורגל והכדורסל, הבימה, הקאמרי או הפילהרמונית יצטרכו להיפרד מתקציבי המדינה. לא צריך לסגור - מי שיכול להרשות לעצמו שישלם כמה שצריך כדי לראות אותם. יצליח? מצוין. לא יצליח? עצוב, קשה, ניאלץ להסתדר, לפחות באופן זמני. ככה זה, בשעת חירום.

מיליוני השקלים שהולכים להילולה במירון ולהילולת הבבא סאלי, חייבים להיעצר. מופעי הסליחות יחזרו לגודלם הטבעי בבתי הכנסת. מועצות דתיות צריך לאחד. מיליוני השקלים לנוסעים לאומן יישארו בארץ, או שייסעו על חשבונם. עצירת המותרות היא השלב הראשון. השלב השני יהיה חלוקת הכספים בצורה צודקת כיאה לתקופת מלחמה. יותר לביטחון, לבריאות. ואחריהם - סדר ישראלי חדש שמעליו אמירת־על אחת ברורה: תורמים לפני משתמטים. הנותנים מחייהם, מגופם, ממשפחתם ומפרנסתם זכאים להכל מהכל, ולפני כולם.