חרדים מבג"ץ אבל פחות מהציבור: הדימיון בין חוק הגיוס לרפורמה

פגרת הקיץ בכנסת, וקיפאון שיחות השלום עם האופוזיציה סביב הרפורמה המשפטית מאפשרים לקואליציה להכין בינתיים את הקרקע לאתגר הבא - חוק הגיוס. או יותר נכון, חוק הפטור לחרדים מגיוס.

הממשלה מינתה צוות שיעסוק בגיבוש החוק, כך שהמטרה היא לפרסם תזכיר חוק מייד לאחר סוכות, ואז לחוקק אותו בחודשיים הראשונים של כנס החורף. האתגר המרכזי הוא להיענות לדרישת החרדים שהחוק יהיה חסין מביטולו על ידי בג"ץ, כפי שקרה בעבר.

מזכיר הממשלה יוסי פוקס כבר התחייב בראיון לעיתון החרדי "משפחה" שהחוק יזכה לחסינות. איך? גם הוא עדיין לא יודע. פוקס ציטט את "מתווה העם" של הנשיא הרצוג, שכלל פתרון בדמות תיקון לחוק יסוד: הצבא, ולמעשה אמר כי גם במתווה הנשיא הנחת המוצא הייתה שאפשר לתת חסינות לחוק הגיוס.

האם הרצוג סבור, בניגוד לעמדת שופטי העליון, שבג"ץ לא יכול להתערב בחוקי יסוד וזה יהיה מספיק כדי לחסן את הגיוס? כנראה שלא. במתווה של הרצוג נכתב במפורש שאי אפשר לראות כל סעיף בנפרד אלא את כל ההצעה כמכלול.

לצד החסינות לחוק הגיוס, במתווה היה גם חוק יסוד: חקיקה, שקובע הליך נוקשה לחקיקת חוקי יסוד, ולאור זאת שולל את האפשרות של בג"ץ להתערב בהם. רה"מ נתניהו שלל אפשרות של פסקת התגברות גורפת על חקיקה, וגם התנער מחוק יסוד: לימוד תורה, לאחר שהאחרון עורר סערה, כך שהאפשרות המובילה היא סעיף התגברות נקודתי. הדיונים טרם הגיעו לעסוק במנגנון השיפוטי, אך זה רעיון שעלה בדיונים המקדימים.

אין מענה והסברה להתנגדות הציבורית הצפויה

בעוד הממשלה מתעסקת בעקיפת בג"ץ, נראה שאת הציבור הממשלה עקפה מזמן.

חלקים גדולים בעם לא מבינים כיצד ניתן לפטור באופן גורף בחקיקה צעיר חרדי משירות צבאי בגיל 21 או 22, בעוד שאר הציבור נדרש להתגייס ובתפקידים מסוימים אף לסכן את חייו למען ביטחון המדינה.

אני אמנם אדם דתי ומאמין בערך לימוד תורה וחשיבותו, אנחנו חיים במדינה יהודית, אך חלקים רבים באוכלוסייה אינם מאמינים בערך הלימוד, או לכל הפחות לא חושבים שזה צריך לבוא על חשבון שירות צבאי. מה הממשלה עונה לאותו ציבור, על מה שנראה כהפרה בוטה של השוויון?

איך הממשלה מסבירה שמצד אחד דורשים החרדים מהמדינה תקציבים לישיבות ומשתמשים במוסדות השלטון לצורכי המגזר, אך באותה נשימה - כאשר מדובר בחובות אזרחיות - הם מתנהגים כאילו השלטון הוא "הפריץ" שצריך רק לקחת ממנו מה שאפשר?

גם הפעם, בדומה לרפורמה, ראשי הקואליציה קובעים מראש שיש למהלך הסכמה רחבה, בשל העובדה שאף אחד לא הצליח לגייס את החרדים בכוח לאורך השנים, אך אינם נותנים מענה והסברה להתנגדות הציבורית הנרחבת למהלך. גם חלקים גדולים בליכוד מעדיפים שהחקיקה הזו לא תבוא לעולם.

את הכניעה לדרישה המפלה והלא שוויונית של החרדים מבקשים בממשלה לשווק בעטיפה אידיאולוגית חדשה - בטענה כי אי אפשר לגייס את החרדים בכפייה, לכן עדיף להוריד את גיל הפטור כדי לעודד אותם להשתלב בשוק התעסוקה.

יועמ"ש משרד הביטחון איתי אופיר, שגם אחראי על ניסוח חוק הגיוס, אמר בדיון אצל נתניהו לפני שבועיים: "צריך לדבר על יעדי תעסוקת חרדים - במקום יעדי גיוס חרדים". את הפגיעה בשוויון הם מנסים לצמצם בעזרת הטבות למשרתים.

אילוץ פוליטי ולא סיבה למסיבה

השבוע חגגו את הנתון שלפיו שיעור תעסוקת הגברים החרדים עלה משמעותית ל־56%. האבסורד הוא שמדובר בסיבה למסיבה.

אין ספק ששילוב חרדים במשק הוא אינטרס חשוב של כלכלת ישראל, אך החרדים לא עושים טובה שהם יוצאים לעבוד - זו ציפייה בסיסית מכל אזרח אשר גם מסייעת לרווחתו האישית. מדוע חרדי שיוצא לעבוד בגילי ה-20 המאוחרים, ותורתו אינה אומנותו, צריך לקבל פטור מגיוס או שירות אזרחי שמתאים לאורחות חייו? אין סיבה.

גם בציונות הדתית ובליכוד יודעים שהסיבה היחידה היא אילוץ קואליציוני פוליטי מול איומי החרדים לפרק את הממשלה. במקום להתעלם מהביקורת הציבורית ולנסות למכור את הנושא במעטפת אידיאולוגית אחרת, צריכים ראשי הקואליציה להתייצב מול הציבור ולהודות: מדובר באילוץ, יש כאן בעיה ערכית, אך זהו הפתרון הכי פחות גרוע שמצאנו.