קרע בשולחן השבת: הרפורמה המשפטית עשתה את מה שלעולם לא חשבתי שיקרה | דעה

שולחן השבת נבקע אמש לשניים. הבטחנו לא לדבר על פוליטיקה, זה לא החזיק עד המנה העיקרית. אין מה לעשות - זה בוער בנו כל כך, שנדמה שכל קיומנו תלוי בכך. ואולי זו האמת לאמיתה, שכל קיומנו כאן בזמן ובמקום הזה תלוי בכך שנבין מה עומד כרגע על לשון המאזניים.

כולם יודעים רפורמה, מחאה, עבדים היינו למפא"י מול מיצג השפחה מהפנטהאוז ברמת סביונים גימל וכל תופי הטררם והחדווא שמסביבם. השמאלני הזה, הביבסיטית הזו, מפגינים מכסף גרמני, כת של כלומניקים. הכל נאמר ונטחן לקמח מצות. תכל'ס הגזמנו, כולנו. מזמן הפסקנו לראות את האחרים כמו שהם. בחרנו לשים עליהם תוויות ולראות אותם ככאלו ותו לא. אך מה ששבר את שולחן השבת היתה התחושה שאפילו המשפחה וקשרי הדם, כבר אינם מרחב משותף שעליו ניתן להסכים  על משהו בכלל.

כבן למשפחה דתית־מסורתית, הייתי בטוח שזה לעולם לא יקרה. תמיד ידענו להפוך את ההבדלים בינינו ואורחות חיינו, לריכולי סחינה, הומור סחוג וארוחות אוורור כעסים שבסופם נשיקות וחיבוקים. גם אם צחקנו מאחורי הגב, קיבלנו את השונות והאחרות של כל בני המשפחה מתוך תחושת הגורל המשותף.

אך אמש הבנתי שגם גבולות הדם נחצו. בלהט הוויכוח נמשתה האונייה אלטלנה מן מצולות ההיסטוריה והונחה כלאחר כבוד בין המטבוחה והחילבה בלב השולחן. "תראה מה זה, גדולה של מנהיג, בגין העדיף להבליג על מות אנשיו מאשר שתהיה פה מלחמת אחים", נאמר. "ועל מה תבליגו כדי שלא תהיה מלחמת אחים??", נשאלה השאלה.

"מלחמת אחים? אלו לא אחים שלי! מי שמנסה להפיל ממשלה נבחרת באמצעות הפגנות הוא האויב". "אבל האויב הזה הם בני המשפחה שלך שחוששים על חייהם ועל הדמוקרטיה שבה הם חיים?" אתם יכולים כבר לשער את ההמשך. די אם נאמר שקינוח, לא היה.

זו לא שאלה של מחאה או רפורמה, דמוקרטיה או דיקטטורה. זו אפילו לא שאלה של אמון וצדק - על כל אלה אפשר לדבר כמה שרוצים ולמחות כמה שרוצים. השאלה היא האם יש לנו גבול שכשנגיע אליו נאמר - די, הגזמנו. מה שלא יהיה, זה לא שווה את זה! הרי יש לנו חיים שלמים ביחד ביום שאחרי.

בתום שבוע התדרדרות מהירה במורד התהום, אנו מצויים בפתחה של סכנה אמתית ומוחשית, לא של מלחמת אחים, אלא מלחמת אזרחים וגרוע מכך, מלחמה עד מוות.

הישראליות תמיד הייתה עמים רבים. מגוון תרבויות ותפוצות שנקבצו להם יחד כדי להפסיק ולהיות עם נרדף. רצינו מדינה בה נהיה עם חופשי בארצו. אך לא חופשיים להרוג אחד את השני. "ארץ בה נולדנו ארץ בה נחיה, יהיה מה שיהיה", כל עוד ה-יהיה הזה לא תומך בביבי או מתנגד לרפורמה.

זה לקח כמעט 75 שנה של כרסום בערכי המרכז של הישראליות - וכולנו כרגע מכרסמים נפוחים ומלאים בחוש הצדק הפרטי שלנו. אך בפועל מכל הכרסומים האלו, המרכז הישראלי בקושי עומד על תילו וכל תנועה קטנה, עלולה לגרום לו להתמוטט לנגד עיננו.

יש לנו עוד מעט זמן לעצור. גם הערב וגם מחר, עדיין ניתן לאמר - זה מה שאני מאמין בו, וזה מה שאתה מאמין בו, ושניהם לגיטימיים באותה המידה. זו לא מלחמה עד הכניעה המוחלטת. אי אפשר לקרוא לאנשים בוגדים מבלי שעמוד התליה יוכן בכיכר העיר - ואי אפשר לקרוא לאנשים כת מבלי שהרעל ימזג לתוך מי השתייה.

אז תמחו תתנגדו, ממשו את זכותכם הדמוקרטית לכוון את חייכם, אבל ממש לא בכל הכוח. בואו נהיה קצת יותר יוסף ש״את אחיי אנוכי מבקש״, מאשר קין ש״קוֹל דְּמֵי אָחִיו צֹעֲקִים מִן הָאֲדָמָה״, שכן לא את הסוף המר אנו מבקשים, אלא את יחד המחר.