שלום לך, אחי היקר. האמת היא שלא אני, השריונר החפ"ש, אמור לכתוב אליך, אלא מפקד חיל האוויר, ומכתבו צריך לכלול שני משפטים בלבד: "תודה לך על שנותיך בחיל האוויר. הינך משוחרר לאלתר משירות".
הסיבה לשחרורך המיידי ברורה. מפקד לא יכול לסמוך על חייל שציותו לפקודות יהיה למחצה, לשליש ולרביע. צבא מתוקן במדינה מתוקנת לא יכול לתפקד בלא היררכיה וצייתנות מוחלטות. ואתה ידידי, חתמת על מכתב "השירות המותנה בעצירת הרפורמה". רצית שמדינתנו הקטנה תהא מתוקנת. ובכן, כדי לשמר את ישראל כזו, אין מנוס מלשלוח אותך לביתך. אך הואיל ואיני מפקד קשוח אלא אדם שמילים הן מקצועו, ארחיב ברשותך ואמתן.
די ברור מדוע נקטת צעד קיצוני ומפר כללים. אתה באמת ובתמים חרד שישראל תחדל להיות דמוקרטיה. יש הרבה מה להגיד על החשש הזה, אך אפילו אם היה בו ממש, הוא לא מתיר לך לאיים באמצעות תפקידך הקרבי החשוב על הדרג המדיני. מעשה כזה איננו דמוקרטי על פי כל קנה מידה. נקודה.
שנית, גם אם לא התכוונת, בעצם החיבור שיצרת בין היותך טייס קרבי לבין נושא שנוי במחלוקת ציבורית קשה, העברת מסר שהתפקיד שמדינת ישראל נתנה לך הוא בן ערובה בידך. זהו מעשה מביש, שגם מדיף ריח עז של התנשאות.
כטייס חיל האוויר אינך אדם פרטי, אלא חייל של עם ישראל ומדינת ישראל. בשמם, ולכן בשמי, אתה חותך את השמיים. מכספם, ולכן מכספי, הוכשרת. כל עוד לא קיבלת פקודה בלתי חוקית בעליל, אינך יכול לסרב פקודה. אלה הכללים. נקודה. לכן אגב, כמעריץ של חיל האוויר מילדות, זוהי גם אכזבה אישית גדולה עבורי.
כעת לעניין עצמו. התנֵית את המשך שירותך, מפני שאתה מאמין כי נשקפת סכנה לדמוקרטיה הישראלית. לא אנסה לשכנע אותך בהפך. על פי רוב קשה להזיז אדם מעמדתו.
מנגד, כן אציג בפניך שורה ארוכה של אישים נכבדים הסבורים שהדמוקרטיה הישראלית דווקא תהיה בטוחה ויציבה, גם לאחר הרפורמה. מדובר בין היתר בחתן פרס נובל פרופ' ישראל אומן, בלוחם החירות נתן שרנסקי, בשר המשפטים האמריקני לשעבר מייקל מוקאסי, במשפטנית פרופ' טליה איינהורן ובעוד רבים.
כלומר, גם אם במעגלים הסובבים אותך הכל בטוחים באופן מוחלט שהדמוקרטיה בסכנה, במעגלים אחרים, כנראה רחוקים ממך, יש רבים וטובים שחושבים אחרת. משכך, שוב אין לך כל הצדקה לנקוט צעד קיצוני של סרבנות מלאה או חלקית. לעולם אסור לערב פוליטיקה בצבא. נקודה.
ולא, הרפורמה אינה שונה מאלף סוגיות אחרות שקרעו את החברה הישראלית - לא ממלחמות לבנון ויום כיפור, לא מאוסלו וההתנתקות, וגם לא מהמהפכה המשפטית הראשונה שחולל אהרן ברק בשנות ה־90, בלי רשות ובלי סמכות. בכל המקרים ההם חובה היתה לשמור על המערכות, וכך גם הפעם. אין דרך אחרת לשרוד יחד.
ייתכן מאוד שאת כל מה שכתבתי פה אתה יודע. סביר יותר שעל רוב הדברים לא שמעת. גם באשמת הרשתות החברתיות, כל תת־קבוצה בחברה הישראלית שוקעת בבועה פנימית, ואיננה יודעת מה עובר על זולתה. מן הסתם, גם את המכתב הזה האלגוריתם יסתיר ממך.
אבל אולי בני אדם שמתעופפים בתווך שבין המחנות בכל זאת ילחצו "העבר" בווטסאפ, ויגרמו לך לא למשוך בידית המפלט. לא מחיל האוויר, לא מהערבות ההדדית וגם לא מהמסגרת האהובה והיחידה שמחזיקה אותנו יחד - מדינת ישראל.
בברכה,
אריאל כהנא
נ"ב - אני אמשיך להרים ראש לשמיים כשמטוס יעבור. מקווה שאתה וכל חבריך תהיו שם בלי התניות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו