אם ישראל היא בית, אם היא משפחה, הרי ממש ברגעים אלה משתוללים בה שני בני זוג בהליכי גירושים מכוערים. הם מבוגרים, אבל לא אחראיים. איך אפשר לצפות מהם להיות אחראיים כשהם כל כך צודקים?
כן, אם עדיין לא אמרנו זאת, שניהם צודקים עד כלות. הם פגועים. נורא פגועים. שניהם גוררים איתם צלקות עמוקות מהעבר. כולן זכורות, ממוסמכות היטב ומוכנות להישלף ברגע שמישהו יעז להטיל ספק. והפגיעות האלה הן דלק בלתי מתכלה, שממשיך להזין את הצדקנות היוקדת שבתוכו מבעבע הבית כולו. האם שכחתי לציין שיש גם ילדים בבית?
העניין עם זוגות במצב הזה הוא שכל אחד מהם משוכנע שהוא פועל לטובת הילדים. לכן, לא פעם במקרים כאלה, כשהצדק המוחלט מאיים לשרוף הכל ולמוטט את הבית על יושביו, יפה עושים קרובי משפחה שנוטלים על עצמם את תפקיד המגשר, והם פונים לאחד מבני הזוג ומפצירים בו, או בה, לארוז תיק קטן ולצאת מהבית ללילה או לכמה לילות. לנשום. להניח לרגע לטענות ההרמטיות שהוא כבר ממלמל מתוך שינה. פשוט לעצור. לא פעם זה מציל את הנישואים. לעיתים זה מציל את הגירושים, וגם זה הרבה. אם ישראל היא אכן בית או משפחה, טוב שיש כרגע כמה מבוגרים אחראיים בסביבה שקוראים להירגע. האם מישהו מקשיב להם? האם מישהו זקוק להקפצה לבית הנשיא?
המילים הללו מופנות לכל מי שמאמין שעדיף לוותר על שליטה וכוח מאשר על אחים. הן בוודאי לא מופנות לאלו שמנסים להרוויח משהו מהבערת השטח. כמעט בכל סכסוך משפחתי יש את אלו שמחרחרים כדי לקושש לעצמם. לכולם ברור מי הם, מה זעיר ערכם ומה רבה סכנתם.
ההופעה החדשה של שלומי שבן היא חוויה מסחררת של יופי מוזיקלי, מילולי וויזואלי עוצר נשימה. התרגשתי לקראתה אף שידעתי מראש שיהיה שם מיצג פוליטי שעשוי לבאס אותי. אני הרי יודע מהי עמדתו של שבן, למה לי פוליטיקה עכשיו, ובכלל אין לי כוח לקבור את עצמי במושב המרופד כשכולם מזדהים בקולי־קולות עם מה שלא מקובל עלי. אבל האמת היא שברגע שעולה המיצג על הבמה, שלומי שבן פונה לקהל, בעיקר לאלו שלא יסכימו איתו. הוא מפציר בהם, בנו, לא לראות בעמדה שלו צו גירוש לכל מי שחושב אחרת. רק לקבל את זכותו לבטא את דעתו ואימתו. זה הכל. אה, וגם לפרגן לו שהדברים באים מאהבה - לארץ הזאת, לישראליות עצמה. להבין שהעובדה שהוא חושב כפי שהוא חושב לא אומרת שהוא רוצה לוותר ולו על אחד מאלו שחולקים עליו.
אולי זה רק אני, אבל מחיאות הכפיים שנשאגו מהקהל בתגובה לדברים היפים האלו היו בין החזקות שנרשמו לאורך כל המופע, שהוא, אם זה לא ברור, אחד המרהיבים, המלוטשים והעוצמתיים עד כדי השתאות שנראו אי־פעם על במה בישראל. נקודות השיא, מעבר לווירטואוזיות של שבן, נעוצות במגוון העשיר של האורחים - רביד פלוטניק, שולי רנד, נטע אלקיים. החיבורים האלה הם גם נקודות השיא של כל מה שבנינו פה. מישהו באמת חושב לוותר על זה?! הלוואי שיש באולם גם כמה מנהיגים, אמרתי לעצמי. או לפחות כמה מאלו שמיהרו בחולשתם להכריז "לא אחים שלי". מי יודיע להם כמה עלובים הם לעומת האהבה שעדיין מניעה את רוב הישראלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו