האשראי של בן גביר מוגבל והוא יודע זאת

השר לביטחון לאומי סיים את תפילת קבלת שבת שבה שימש שליח הציבור (חזן), חזר לביתו עם 15 מחבריו שהוזמנו לסעודת שבת, אחריהם הגיעו עוד כ־30 בחורי ישיבה. את החגיגה הזאת הפסיק פתק של מאבטח על פיגוע קשה בירושלים. בן גביר קם, צלצל למפכ"ל קובי שבתאי, קיבל עדכון, התנצל בפני אורחיו ויצא לדרך.

בצילומים מזירת הפיגוע בן גביר נראה שקט, רגוע, מחבק, מלטף. במסיבת העיתונאים במוצאי שבת הוא כבר היה נראה אחרת, לוחמני, תקיף, הולך על הראש של היועמ"שית יש אומרים אפילו לחוץ ומשדר פאניקה.

בן גביר היה נראה כמי שמחפש אשמים, מנסה אולי להסיר את האחריות מעצמו ולהעביר אותה ליועמש"ית אבל גם הוא יודע שלמרות שנים ארוכות של התערבות משפטית ופסקי דין שהצרו את צעדי מערכת הביטחון, לא היא אשמה בפיגועים הרצחניים.

הגבהת הקול של בן גביר והמסרים החריפים על פעילות מהירה שצריכים לנקוט נגד פיגועים רצחניים לא היו מיועדים רק לאזניים של גלי בהרב מיארה אלא גם לאוזניי חבריו לקבינט המדיני ביטחוני שהתכנסו כמה שעות לאחר מכן. מעשים הוא יבקש, נקיטת יד קשה. ועכשיו, מיד.

בן גביר מגביה את הטונים בכוונה "לביבי יש איראן, וזה האיראן שלי. מה שקורה ברחובות זה איראן שלי", הוא אומר לאנשיו. הווליום הגבוה שהפגין מכוון. הוא רוצה להבהיר שזהו מצב חירום. מה שייקבע עכשיו, בפיגוע הראשון שלו כאחראי על המצב, ייתן את הטון להמשך.

"אין לנו זמן, אין לנו תירוצים, ואין לנו את מי להאשים", אומר בן גביר לאנשיו. "זה על הראש שלנו. עכשיו בוחנים אותנו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד במאבק הזה".

הוא צודק, כל כך צודק. האחריות היא על הכתפיים שלו. מוקדם לומר שבן גביר אשם. הוא נמצא בתפקיד שבועות ספורים בלבד, הוא עוד לא הטביע את חותמו אבל יודע שהאשראי הזה יכול להימשך זמן קצר מאוד.