הפקקים בכבישים יופחתו? הישראלים דורשים שר תחבורה עם יד יציבה על ההגה

הבעיה של שר התחבורה הבא - שלא בטוח שהוא זה שיגזור את הקופון במקרה של הצלחה. אולי זה יהיה מחליפו, או מחליפתו של מחליפו, ומה שר בסך הכל רוצה אם לא נקודות זכות בדרך לקמפיין הבא?

זו לא עקיצה. שר התחבורה יצטרך לחשוב הרחק מעבר לקשת שבענן איך הוא משפר את איכות חיינו, ולא משנה מי יקבל את הכותרת, כי בעיית התחבורה נוגעת מדי יום לכל אחד ואחת מאיתנו.

אותן שעות ארוכות בהן מאות־אלפי נהגים נאלצים לבלות ברכביהם, טרוטי עיניים, מרוטי עצבים. ואיך לא? יודעים כמה רכבים חדשים עלו לכבישי ארצנו בעשרת החודשים הראשונים של השנה? 234,699.

בשנת 2018 ה־OECD קבע שצפיפות הכבישים בישראל היא הגבוהה בין מדינות הארגון באופן משמעותי. חוקרים העריכו שאם ב־2030 לא תופחת משמעותית כמות הרכבים, עלות הנזק למשק תעמוד על 74 מיליארד שקלים.

שר התחבורה הבא לא יוכל לפתור את הבעיה בחנוכת עוד נתיב מהיר, או מחלף סוף הדרך. אלה כוסות רוח למת. הוא יצטרך להוביל למצב שבו חלק גדול מאיתנו נפטר מהרכב הפרטי ומתחיל להתביית על תחבורה ציבורית, יעילה. 850 אלף רכבים עוברים בנתיבי איילון, בממוצע, בימי חול. זה לא מספר נורמלי.

למשוך את המפונקים

כותב שורות אלה, למשל, כמעט נקי מאוקטן 95, וזה בלית ברירה. אני גר במרכז תל אביב, ורק מהפחד שאתקע בפקק או שאפספס חניה אני מוכן להקריב עוד חצי שעה לטובת אוטובוס, רכבת, אופניים. ואני לא לבד, מכיר עוד רבים כמוני.

אז מצבנו משופר, כי ליד הבית עומדים לרשותי המוני קווים שמגיעים לכל פינה בגוש דן. הבעיה היא בערים האחרות. עובדה, הבן שלי התחיל ללמוד נהיגה רק בגיל 22, כי הוא עבר להתגורר בחריש.

היום, על פי הערכה, חסרים כ־6,000 נהגים למערך התחבורה הציבורית, כאלה שיכולים לשפר את הנוחות והזמינות. מי יודע, אולי התפקיד צריך להפוך למשימה לאומית, כמו הרצון למצוא מורים יותר טובים. מקצוע מועדף, הטבות. פעם להיות נהג בדן, או באגד, היה חתיכת ג'וב, אז שנחזיר עטרה ליושנה?

היום אני מרחם על נהג האוטובוס שחייב לגהץ את הדרך המאיימת מפתח תקווה ללב תל אביב. סיוט. אז אין פלא שרבים וטובים לא רוצים. לא מזמן נתקלתי בנהג ששאל את הנוסעים "איך אני מגיע מכאן לדיזנגוף?". מקרה אמיתי.

הרכבת הקלה במרכז לא תקל על כל העומסים. תחשבו על מאות האלפים שרוצים להיכנס מדי יום לת"א - שום תדירות של רכבת לא תפתור להם את הבעיה, אפילו לא את רובה, והרכבת התחתית (מטרו) - מי יודע מתי תקום. אין כרגע יבשה באופק.

את התחבורה הציבורית חייבים לשפר גם כדי למשוך את המפונקים שעדיין מטפחים את הפרייבט, בחניה. תחבורה ציבורית בשבת בטח היתה נותנת דחיפה, אבל בהרכב הנוכחי של הממשלה עדיף לעבור נושא. יודעים מה - גם שבילי אופניים מטופחים, כמו שתל אביב מציעה, יכולים להוות אופציה.

חיפה, למשל, מארחת קרוב ל־40 אלף סטודנטים שלא זוכים למסלולי אופניים מפותחים, וזו באמת נקודה כאובה.

אז אולי לא נגיע לממדים של אמסטרדם, אבל כדי להרחיק את המכוניות עדיפה נוכחותם של יותר כלים דו־גלגליים, אם זה אופניים רגילים, חשמליים, קורקינטים, או אפילו אופנועים. מסלולים מסודרים, שמירה על החוקים, דגש על אכיפה רצינית - ולצאת לדרך.

ומה באוויר?

בטח שמתם לב שהמחנק הוא ביבשה, אבל גם באוויר. השנה האחרונה שוב הוכיחה כמה אנחנו זקוקים לעוד שדה תעופה בינלאומי גדול שישחרר את הלחץ.

פרויקט נתב"ג 2000 נפתח ב־2004, ומה שהתאים לאותם ימים כבר רחוק מלהתאים למצב הנוכחי, כשהקריסה נמצאת מעבר לפינה. אם לא תהיה החלטה בקרוב על מיקומו של השדה החדש ובנייתו המהירה, יום היציאה לחופשה יהיה כיפי כמו עקירתה של שן בינה.

ישראל זקוקה לשר תחבורה ביצועיסט ואנרגטי, אחד שרואה בתחום החשוב הזה משימת חיים ולא כזה שיקטר מתחת לשפם "זה מה שראש הממשלה זרק לי? אני כבר אראה לו".

לא רק יוקר המחיה מאיים לחנוק אותנו, אלא גם התחושה המעיקה בקופסת הפח המזדחלת. צריכים שר שיחבר אותנו לבלון החמצן, ולא לאחד שיצטיין בנתיבי הטיקטוק ובמחלפי הטוויטר.