תוצאת הבחירות, כפי שהן עולות מכלל המדגמים, היא מכת חשמל לאליטה הישראלית. המפלגות המייצגות את "ישראל הראשונה" - יש עתיד, העבודה, מרצ - הן שהובילו את הממשלה היוצאת.
רוב הציבור שלח להן מסר ברור של אי אמון. החמץ של ניצן הורוביץ, חילול השבת של מרב מיכאלי וההתעלמות מהכותל של יאיר לפיד - כל אלה נדחו על ידי רוב מוחלט של המצביעים היהודים. מכת אגרוף קשה במיוחד ספגה מערכת המשפט.
המסקנה הזו לא תשתנה אפילו אם בל"ד תעבור את אחוז החסימה, על אחת כמה וכמה אם נתוני המדגמים ישקפו את תוצאות האמת. אזי יהיה זה המדהים בכל ניצחונותיו של בנימין נתניהו - וכידוע, לא חסרו כאלה.
נתניהו השיג אותו כמעט לבדו, בעת שהוא נאשם במשפט, תוך ויתור על אוכלוסיות "ישראל הראשונה".
הוא נשען כמעט באופן בלעדי על הציבור המסורתי־דתי־ימני־שמרני, בלי התקשורת המרכזית ורק באמצעות הרשתות החברתיות ועיתונות שתומכת בו. בשום בית ספר לפוליטיקה לא לומדים לעשות קמפיינים כאלה. "אני משיג מה שאני רוצה", פלט פעם נתניהו למיקרופונים, ושוב הוכיח שהמשפט הזה נכון.
החיבור בין שני המרכיבים האלה, בדומה לניצחון של נתניהו ב־1996, משרטט את קווי המתאר של העם בישראל, באופן שונה לחלוטין מכפי שמקובל לחשוב. ישראל ימנית, דתית ושמרנית. היא מעניקה לבן גביר ולסמוטריץ' יותר כוח מאשר לעבודה ולמרצ; לחרדים יותר מאשר לליברמן; ולליכוד יותר מאשר ליש עתיד. ולפחות בחלק מהסוגיות, העמדות השמרניות של רע"מ זהות לאלה של המפלגות הדתיות היהודיות.
הניצחון, אם אכן יושג בתום ספירת הקולות, הוא כמובן רק האמצעי ולא המטרה. אם נתניהו ייכנס בפעם השישית אל לשכת ראש הממשלה, הפעם יהיה עליו לטפל באותם ליקויים ועיוותים שהזניח בכהונות הקודמות שלו.
על הליקויים האלה הצביע נתניהו בצדק בשנה וחצי שהיה באופוזיציה החזרת הכוח לכנסת מול בג"ץ, הדברת הפרוטקשן, השבת המשילות, שימור שטחי C. הפעם יהיה עליו להיות סוף־סוף ימין עד הסוף.
לקבל את דין הבוחר
אלה ועוד ענייני פנים, שדווקא אינם הצד החזק שלו. חלקם גם רגישים מאוד בהיבט הפנים־ישראלי, ובנפיצות הזו יהיה עליו לטפל ביתר זהירות. אך החובה לפעול בהתאם לצו הבוחר קודמת - והיא מוטלת גם על האופוזיציה.
גוש ה"רק לא ביבי" חייב לקבל את דין הבוחר, יהיה אשר יהיה. על מנהיגיו, שפיארו את ערך הממלכתיות, להוכיח שהם דבקים בה גם כאשר המספרים לרעתם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו