לצעירים הדרוזים לא אכפת מפוליטיקה, וזה פספוס למדינה

לקראת סוף השיחה איתו, ס' סוויד, חקלאי ותיק מהיישוב הדרוזי בית ג'אן, חושף בפניי סוד קטן. הוא מכוון אלי חיוך נבוך ומזמין את מבטי אל כיס חולצתו, שם מסתתרת סיכה קטנה, המציגה את דגל מדינת ישראל מתנופף לצד דגל הדרוזים הצבעוני. משהו במחווה הצנועה הזו מבטא את היחס המסורתי של החברה הדרוזית כלפי מדינת ישראל, מוסדותיה וביטחונה. כל מי שדיברתי איתו לאורך המסע להבנת דפוסי ההצבעה של החברה הדרוזית התהדר במספר הקצינים המשרתים בצבא במשפחתו ותיאר בעצב את החללים שנפלו במהלך השנים בהגנה על המדינה.

את החיבור הזה לא ניתן להכחיש, אך בשנים האחרונות מעיבים עליו אכזבה ותסכול ממה שנתפס כפגיעה במעמדם של הדרוזים בחברה הישראלית. "חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי", המכונה חוק הלאום, שחוקק בשנת 2018, טלטל את החברה הדרוזית ואת תפיסתה העצמית. הדיו נשמעו, וצפויים עוד להישמע, גם בקלפי.

בישראל חיים כיום כ־149 אלף דרוזים, רובם ילידי הגליל והכרמל. בצפון הגולן חיים כ־27 אלף דרוזים בארבעה יישובים שנכבשו במלחמת ששת הימים. בעקבות החשש מהחזרת הגולן לידיים סוריות, רוב הדרוזים תושבי הגולן העדיפו שלא לקבל אזרחות ישראלית. מגמה זו משתנה בשנים האחרונות בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה. לעומתם, הדרוזים של הגליל והכרמל הם ילידי הארץ ומרגישים שייכים אליה מלידה.

הנתון המרכזי שצריך לצאת איתו לדרך הוא הירידה התלולה בשיעור ההשתתפות הפוליטית בחברה הדרוזית. אם בבחירות לכנסת ה־14, ב־1996, הצביעו כ־76% מבעלי זכות הבחירה הדרוזים - הרי בבחירות לכנסת האחרונה, ה־24, הצביעו רק כ־47%. בכל מערכת בחירות פחות דרוזים מצביעים. קולות הדרוזים משפיעים כיום על מנדט אחד בלבד לכנסת.

"שיעורי ההצבעה החדשים דומים יותר לדפוסים של החברה הערבית, ולא של זו היהודית, כפי שהיה בעבר", אומר לי פרופ' אמל ג'מאל, מרצה וחוקר בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, שפרסם לאחרונה מחקר מקיף על דפוסי ההצבעה הדרוזיים. "בחברה הערבית לא מצביעים, מתוך רצון שלא לתמוך בממסד הציוני. בחברה הדרוזית זה לא כך. הירידה בשיעור ההצבעה נובעת מירידת האמון במערכת הפוליטית, במיוחד על רקע חוק הלאום, לצד מחאה על הפקעת קרקעות ואכזבה מרמת הכנסה כללית נמוכה יחסית. הבעיה של החברה הזו היא שהם קבוצה קטנה ללא משקל פוליטי חזק. אין להם לובי שיכול ללחוץ".

דפוס זה מסביר אולי את הנטייה הדרוזית להצביע בהתאם למועמד שקרוב להם, ולא בהכרח מתוך תפיסה אידיאולוגית. "רואים כפרים שונים שברגע שיש מועמד מהכפר אז שיעור ההצבעה בכפר הזה עולה משמעותית", מסביר פרופ' ג'מאל. בכנסת האחרונה כיהנו שלושה חברי כנסת דרוזים - פטין מולא מהליכוד, מופיד מרעי מכחול לבן ועלי סלאלחה ממרצ. גם ד"ר סלים בריק, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה, הגיע במחקריו למסקנות דומות בנוגע לדפוסי ההצבעה. "הדרוזים מצביעים בדרך כלל על פי שיקולים תועלתניים. הם יצביעו למפלגות הצפויות להיכלל בקואליציה ולהשפיע על השלטון".

מפנים לנו את הגב

אני עוזב את הנופים הצהובים לעת קיץ של אזור מגוריי ברמת הגולן ופונה אל הרי הגליל ירוקי־העד, ליישוב הדרוזי בית ג'אן. תחנתי הראשונה. בכנסת האחרונה הצביעו שם בעיקר לישראל ביתנו - ולמרצ, שח"כ מטעמה, עלי סלאלחה, מתגורר ביישוב. בפריימריז האחרונים הוא נבחר במקום הרביעי והריאלי.

בפתח היישוב - תצפית ירוקה ופסל כניסה בכיתוב התיירותי המוכר I BJN. דגלי ישראל ודגלי העדה הדרוזית פזורים בכל פינה, מתנוססים בגאון מעל הכבישים והרכבים החולפים.
זאת שעת בוקר והאנשים פותחים את עסקיהם. לא מעטים מהם ממוקמים בקומת הרחוב של בית המשפחה, המתגוררת מעל. ברבות מהחנויות תלויות תמונותיהם של מנהיגים דתיים, ביניהם השייח' המנוח אמין טריף, ראש העדה הדרוזית הראשון בישראל. באחד הרחובות מבטי פוגש את מבטו של חקלאי בכובע חאקי, בגדי עבודה ומסיכת פה של אדידס. הוא מחייך אלי ומתעניין במעשיי.

זהו החקלאי סוויד, שהדגלים השלובים מסתתרים בכיסו. הוא בעשור החמישי לחייו, כבר דור רביעי בבית ג'אן, מגדל פירות נשירים במטעים המקומיים. אני לא מחכה הרבה ושואל אותו למי בכוונתו להצביע. "הייתי ליכודניק, אבל הליכוד זרק אותנו", הוא מספר. "בליכוד רק דיבורים. בשעת מצוקה מפנים לך גב". אז למי תצביע עכשיו, אני שואל. "עכשיו אני מצביע מרצ. הם לפחות מביאים תוצאות".

קשה לחשוב על מעבר חד כזה במפה הפוליטית, אבל הוא לא יהיה האחרון בביקור הזה - אם כי לא תמיד באותו הכיוון. בקצה הרחוב עומד סקר חמוד בפתח חנות הפיצוחים והמתנות שלו. סקר, בשנות ה־30 לחייו, נשוי, פתח את העסק לפני חמש שנים, אחרי ששירת בכוחות הביטחון במשך עשר שנים כקצין בצה"ל, במשטרה ובשב"ס. בעוד אנחנו מדברים מגיע לחנות סמיח, בן 74, לבוש בחליפה.

אני מנצל את ההזדמנות ושואל את שניהם, בני דורות שונים, לנטיותיהם הפוליטיות. סמיח אומר שיצביע לביבי. "רק ביבי", הוא מצהיר. סקר הצעיר מתנגד. "ביבי אכזב, אי אפשר להצביע לו יותר".

סמיח נפרד מאיתנו לשלום, וסקר מסביר מה גרם לו לשנות כיוון. "התפקדתי לליכוד עשר שנים. ביבי הוא מנהיג אמיתי - הכלכלה צמחה בתקופתו. הוא הביא ביטחון לישראל. אבל הפקירו אותנו. אין לנו תשתיות, אין לנו יכולות בנייה. אין חשמל חוקי. חצי מהבתים מחוברים פיראטית. תראה, זה לא שאני מצפה לפארק כלבים שיהיה פה", הוא צוחק, ומכוון את האירוניה ליישובים בורגניים, "אני מצפה רק למקום לגור בו".

מהממשלה האחרונה סקר לא מרוצה. "הם לא עשו כלום. עבאס רק עשה שואו, ובסוף אנחנו אוכלים אותה".

אז למי בכל זאת תצביע?
"אין למי להצביע. לא רוצה להצביע לשמאל. אנחנו בתור חיילים, אנשי מרצ באו להפריע לנו במחסומים, אז איך אני אצביע להם? אבל גם לא אצביע ביבי. אני מתלבט מאוד. רוצה מרכז־ימין. כרגע, כעצמאי, מה שחשוב לי זה הסיפור הכלכלי".

בקצה החנות עומדת אמאל, עובדת בחנות שמסדרת את המדפים. היא מאזינה לשיחה שלנו ואני שואל גם אותה למי תיתן את קולה. היא מחייכת במבוכה, חושבת קצת ועונה לבסוף: "אני מתלבטת למי להצביע. מה שבטוח, זה יהיה כל אחד - חוץ מביבי!".

געגועים לבגין

אני פונה לביתם של סלמה וכמאל זידן, יו"ר שלוחת יד לבנים הדרוזים ביישוב. סלמה פותחת את הדלת בשמלה מסורתית וכיסוי ראש שחור ומכניסה אותי פנימה. בחלל הראשי של הבית קיר זיכרון עמוס בתמונות של שני ילדי המשפחה שנפלו בצבא, פואד וסאלח ז"ל, ושל אחיה של סלמה, שמספרת לי על כל אחד מהם. לצד הקיר ניצב האופנוע של פואד, מונח על שתי אבנים. כשאנחנו מגיעים לפוליטיקה, חוק הלאום עולה מייד וסלמה לא חוסכת מילים קשות.

"אני מוציאה את העיניים למי שאומר שאין לי זכויות במדינה הזאת. את חוק הלאום אני שופכת לשירותים. זאת הארץ שלי, איך יכול מישהו להגיד אחרת?". כמאל, האב, מצטרף אלינו ושומע את דבריה הקשים של אשתו. כשאני שואל אם אפשר לשאול למי היא מצביעה, היא עונה: מרצ. "אני רוצה שלום, זה חשוב לי אפילו יותר מחוק הלאום". כמאל לאורך השנים היה חבר ליכוד, עוד מתקופת בגין, אך בבחירות הקרובות הוא עובר לצד השני של המפה הפוליטית וגם הוא יצביע מרצ.

בית ג'אן הוא היישוב הדרוזי שאיבד את מספר החיילים הגדול ביותר, 46 הרוגים קבורים בבית הקברות הצבאי. אני מבקר עם כמאל בבית יד לבנים המקומי, והוא מכניס אותי למשרדו. על הקיר תמונותיהם של כל הנופלים, ביניהם שני בניו. הוא מספר לי על הרקע המשפחתי שלו, על אביו, שהיה שייח' היישוב ששירת במשטרה הבריטית ונפגע בפיצוץ מכונית תופת שפוצץ האצ"ל. עשרות שנים לאחר מכן פגש כמאל את מבצעי הפעולה, שידעו שנפגע בפיצוץ שוטר דרוזי. הם חשבו שהוא מת, אבל כמאל סיפר להם כי הוא בנו, וכי אביו שרד את הפיצוץ. הוא מספר את הדברים כמו סיפור מתח, מוסיף פרט ועוד פרט. במקרה הזה הסוף טוב, אך כשהוא מספר על שני בניו, כמאל עוצר את הדמעות מלפרוץ.

כמאל עצמו שירת במג"ב במשך שנתיים ולאחר מכן במשך 17 שנים במשטרה. ב־1971 נפל גיסו במהלך שירותו במג"ב. שנתיים לאחר מכן נולד להם בן, והם קראו לתינוק על שם הדוד שנפל. ב־1986 התגייס למג"ב הבן הבכור, פואד - כמאל מדגיש את משמעות שמו בעברית, לב. "הציבו אותו לתגבר בבית לחם לקראת חגיגות חג המולד. נפרדתי ממנו בצ'ק פוסט וביקשתי ממנו שיתנהג לאנשים כמו שהיה רוצה שיתנהגו להורים שלו". במהלך השהות בבית לחם נפגע פואד מפליטת כדור ונהרג. "אחרי שהבן הבכור נפל נולדה לנו בת וקראנו לה פידא, על שמו".

הבן שני, סלאח, התגייס לגולני לתוך הפעילות האינטנסיבית בלבנון. כמאל וסלמה דאגו מאוד לשלומו של בנם. סלאח היה זכאי לשירות מקוצר, כבן למשפחה שכולה, אך הוא בחר לבסוף לצאת לקורס קצינים. שלושה שבועות לפני שנפל, מג"ד דרוזי ששירת איתו עלה על מטען צד עם עוד שני חיילים. "התקשרתי אליו ואמרתי לו - היום זה המג"ד, מחר אתה הבא בתור, בוא הביתה. אך הוא לא רצה לשמוע". במארס 1996 התפוצץ מחבל מתאבד בטייבה על שיירה שסלאח היה בה, והוא נהרג. "אמרתי לסלאח בעבר, אנחנו יושבים על חבית של חומר נפץ, ואנחנו לא יודעים מתי זה יכול להתפוצץ. תעשה מה שחובה עליך לעשות, אבל מתברר שיש מישהו יותר חזק מכולם - בורא העולם", כמאל אומר ומתקשה לעצור את הדמעות.

החיבור הפוליטי של כמאל לליכוד התחיל בעקבות שינוי היחס לדרוזים המשרתים בצבא. "הקשר של הדרוזים עם העם היהודי התחיל כאשר היהודים היו הכי חלשים פה באזור, ב־1882", הוא אומר. "וזה עוד בלי שנדבר על הקשר בין יתרו הנביא לישראל (יתרו, חותן משה, נחשב לנביא הראשי של העדה הדרוזית - א"נ). כל יהודי צפת קיבלו מקלט בבית ג'אן בפרעות תרפ"ט. ב־1948 הוקמה יחידת המיעוטים, ומאז כולם גויסו לשם, גם אני. אבל רצינו להיות כמו כולם, ללכת לאיזה חיל שנרצה. מי שהתחיל לעבוד על זה היה בגין, כשנבחר. הוא אמר 'הדרוזים נתנו - הדרוזים יקבלו'. לכן מצאתי את עצמי בליכוד".

אבל חוק הלאום הוביל לשבר. "לא היה לי שום דבר נגד הליכוד של היום אם לא היה חוק הלאום. זה חוק מיותר. הרי בן־גוריון כתב במגילת העצמאות שזו מדינת היהודים, ושלא יהיה הבדל דת וגזע. ככה כתוב שם, אז למה צריך את החוק? זה לא מה שהגיע לנו".

חבר הכנסת לשעבר איוב קרא אמנם נבחר בפריימריז האחרונים לליכוד במקום ה־44 הלא ריאלי, אבל דוחה את היחס שהליכוד מקבל. "מציגים את המצב כאילו הליכוד אשם בהכל. הליכוד כבר שנה לא בשלטון. יכלו לתקן את החוק, אבל אף אחד לא עשה את זה". מה לגבי נציג דרוזי במפלגות הימין, אני שואל. "אני לא חושב שמפלגת שלטון צריכה לחשוב במושגים האלה", הוא מפתיע. "נציג המיעוטים בליכוד לא חייב להיות דרוזי. יש בליכוד פעילים מכל המיעוטים. אבל חייבים לחבק את הדרוזים. זו העדה היחידה שקשרה את גורלה עם מדינת ישראל, וכל נגיעה בזה יוצרת רגישות לגבי עתיד המדינה. לא צריך לשקול את זה רק מבחינה אלקטורלית, אלא בראייה לאומית. פגיעה בדרוזים זו פגיעה בילדים של כולנו".

לפני שאני עוזב את בית ג'אן אני עוצר ב"טיק טק מרקט". הבעלים הוא מרואן והבה, בן 33, בנו של ח"כ לשעבר מג'לי והבה, ששירת כקצין בצה"ל. "אני מצביע ליכוד. נולדתי ליכודניק ואשאר כזה", הוא מגלה. "אני מאוכזב מאוד ממה שקורה, אבל לא משנה את הדרך שלי". מהממשלה האחרונה הוא מאוכזב מאוד: "מלא הבטחות סרק. תפרו ג'ובים יותר מבכל ממשלה אחרת. רע"מ לא תרמו למדינה כלום וקיבלו הכל על מגש של כסף". מה שמפריע לו בעיקר זה הצורך בבנייה מקומית. "בית ג'אן לא הורחבה מאז 1978. לא נותנים לנו לבנות. כל האדמות החקלאיות הן אדמות של הרט"ג ומונעים מאיתנו להתרחב חקלאית. המדינה בכוונה תחילה הפקירה אותנו". באשר לעתיד החברה הדרוזית, מרואן בכלל לא אופטימי. "העדה הדרוזית תוססת יותר מאי־פעם. יהיה פיצוץ אם המצב לא ישתנה. הדרוזים לא פראיירים. המשפחה שלי מונה 14 קצינים פעילים. אני לא יודע אם הדור הבא ימנה מספר כזה".

הצל של השמאל

מבית ג'אן אני ממשיך לפקיעין, מרחק קילומטרים אחדים. זה יישוב מעורב. לצד רוב דרוזי שמונה כמעט 80% מהתושבים, מתגוררים בו כאלף ערבים נוצרים, מיעוט מוסלמי ומעט יהודים. אני מחנה את הרכב בפקיעין העתיקה, בצמוד למערת הרשב"י המפורסמת. ממולי חנות מזכרות ומתנות, שמציעה למבקרים צמחי מרפא מביתה של סבתא עפיפה - תמצית רימונים חמוצים או תמצית חרובים קדושים שנקטפו ממערת הרשב"י. את הקירות מעטרות תמונות של בית הכנסת העתיק לצד ציור של גלגול נשמות, אחד מיסודות האמונה הדרוזית. מתחתיהן לוח ענק הנושא עשרות תגים מיחידות שונות בצה"ל.

סבתא עפיפה מספרת על אביה המנוח, שייח' מוהנא שריף, שהציל את חייהם של היהודים שחיו כאן בראשית המאה ה־20 והסתיר אותם אצלו מפני כנופיות חולפות. בעלה, יוסף ח'יר, בשנות ה־60 לחייו שלחם בכמה ממלחמות ישראל, מספר על הבחירות הפוליטיות שלו. הוא מצביע לליכוד, כל חייו, ולא מתכוון לשנות זאת. "אני מאמין בימין ולא בשמאל. ביבי הוכיח את עצמו. לימין יש מילה ואכפת להם מהמדינה. שמאל בשבילי זה רק סיסמאות". הוא חושב שחוק הלאום לא טוב, אבל לא מאמין שישתמשו בו לרעה כדי לפגוע במישהו. "שאר המפלגות ניצלו את חוק הלאום כדי לנגח את הליכוד, אבל אף אחת מהמפלגות לא עשתה משהו בשביל לבטל אותו". לתפיסתו, הממשלות תמיד העבירו כסף ליישובים הדרוזיים, אבל ראשי המועצות הם אלה שפגעו באינטרסים של החברה הדרוזית. "לא מעניינת אותם טובת הכפר אלא המעמד, הכיסא, המשכורת".

אני ממשיך לצעוד ברחוב הראשי של פקיעין. שאריות משלטי בד של מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ ואורלי לוי משנת 2019 משמשות צילייה באחת החצרות. עובד שפגשתי באחת החנויות, פנסיונר של השב"ס בן 48, מספר כי יצביע לגנץ. גם בבחירות הקודמות הצביע לו, כשחברת הכנסת הדרוזית הראשונה כיהנה, ר'דיר מריח. עם זאת, הוא לא מרוצה מהממשלה האחרונה. "יוקר המחיה עלה. צריך שינוי במיגור הפשיעה, לאסוף נשק לא חוקי, לטפל באלימות נגד נשים. עבאס עשה צעד נכון, אבל הממשלה לא תפקדה טוב". שמו של חמד עמאר, חבר כנסת ותיק בישראל ביתנו, עולה כאן הרבה. ישראל ביתנו היא גם המפלגה שזכתה פה לתמיכה הרחבה ביותר בבחירות הקודמות. אני מדבר עם מנהל המרכז הקהילתי בפקיעין, סמיח זין־דין, שעדיין לא החליט למי יצביע, אבל יודע שזה יהיה בשמאל־מרכז. "הדעות שלי ליברליות יותר. אבל לפעמים אני גם פשוט לא מצביע". אני שואל אותו על פער הדורות, והוא מספר שהבן שלו בכלל לא מצביע. "הדור הוותיק מאוכזב, ולדור הצעיר לא אכפת מהסיפור הפוליטי. ככה הבן שלי מרגיש, שזה לא שייך אליו, וזה פספוס גדול למדינה".

אנחנו דור מפוכח

את חוסר העניין כיום של הצעירים הדרוזים בפוליטיקה תולה ד"ר סלים בריק בהבנה עמוקה יותר של המערכת הפוליטית. "הדור הזה מתחיל להבין מה שלא הבין הדור הקודם - הוא יותר מעורה, הוא יודע יותר מה קורה בפוליטיקה ומה ההשפעה האמיתית של חברי הכנסת, שהיא למעשה מזערית. בדור הקודם לא הבינו את זה. הצעירים רואים שהבעיות שלהם לא נפתרות, אז מה זה שווה אם יש חבר כנסת דרוזי או לא?". בריק מסביר שהצעירים אמנם מתרחקים מהפוליטיקה, אך מעורבים מאוד במתרחש בחברה הישראלית. "הצעירים היום שולטים בשפה העברית ברמת שפת אם. חלקם מדברים ולא מבחינים שהם לא יהודים. הבן שלי מסתובב רוב הזמן עם חברים יהודים. אבל הם לא מעורבים פוליטית. הם מאוכזבים גם ממה שקורה ברשויות המקומיות - החמולתיות, הדרת נשים, העסקנות".

כל הצעירים בשנות העשרים שלהם שאיתם ביקשתי לדבר בבית ג'אן ובפקיעין הביעו סלידה מהמחשבה על פוליטיקה. הם לא מתכננים להצביע. לעומתם, הפעיל החברתי פאדי מקלדה, בן 28 מדליית אל־כרמל, לא מתכוון לוותר על הזכות. פאדי לומד משפטים באוניברסיטת חיפה, שירת כקצין ביחידה 8200, ופנה לאחר מכן לעשייה חברתית. הוא הקים מערך מנטורים לליווי צעירים בחברה הדרוזית, כחלק מפעילות בקרן ברל כצנלסון, ומוביל פודקאסט שעוסק בחיי מיעוטים בישראל בשם UNMUTE. גם הוא מזהה "נסיגה מההתלהבות של צעירים דרוזים להתגייס ליחידות קרביות". "אדישות רציונלית", הוא קורא לרתיעה של צעירים דרוזים מפוליטיקה, שהרי "לא משנה מה הם יעשו, הסיכויים שלהם לחולל שינוי בהתאם לתמונת המפה הפוליטית זניחים מאוד.

"יש לצעירים סלידה מובהקת מהסגנון הישן", הוא מסביר, "אנטגוניזם כלפי השיח של 'אנחנו משרתים ונותנים למדינה'. זה כבר לא תופס. פעם זה היה הנאום הקלאסי של חבר הכנסת הדרוזי, שהיה עולה לבמה ואומר 'אני בעצמי שירתי, הבנים שלי משרתים', וזה היה מעורר סולידריות. היום זה שיח שלא מתקבל ולא משכנע. זה שיח שהופך אותנו לשכירי חרב. היום הצעירים הדרוזים לא מוכנים לקבל את המשוואה הישנה - אתם משרתים בצבא אז אתם מקבלים זכויות. היום יש הבנה שהזכויות צריכות להינתן לנו מעצם היותנו אזרחים, ולא כי עשינו שלוש שנים בצבא ולחמנו במלחמות השונות".

מקלדה שוחה בנתונים של סוגי ההצבעות למפלגות השונות. הוא מצביע על ישראל ביתנו כגורם חזק בעקבות ההתנגדות הפומבית לחוק הלאום והעובדה שהציבה מועמד דרוזי במקום ריאלי. "אביגדור ליברמן דיבר נגד חוק הלאום ואמר שצריך לבטל אותו. עבור הישראלי־היהודי הממוצע, זו אולי אמירה סתמית, של מי שאומר ולא עושה. אבל עבור המצביע הדרוזי זו אמירה מאוד משמעותית, שמהדהדת ומחלחלת עמוק לחברה".

כהונתה של חברת הכנסת הדרוזית הראשונה, ר'דיר מריח, בשלוש הכנסות האחרונות שינתה להבנתו את כללי המשחק. "היא הצליחה למעשה ללקט סביבה את כל החברה הדרוזית ולהביא 32 אלף קולות, ולאחוזי הצבעה מאוד גבוהים. זה חסר תקדים שיש מועמד שמצליח ללכד סביבו כל כך הרבה אנשים. אם יש מפלגה שמעוניינת להביא 30 אלף קולות מהחברה הדרוזית היא צריכה לקחת את הפרופיל של מריח ולשבץ אישה או גבר צעיר במקומה. שאר המועמדים יותר מבוגרים ומיושנים ולא מצליחים להביא בשורה חדשה".

הניכור הזה של הדור הצעיר מהצבעה מצביע לא רק על בעיה פוליטית אלא גם על בעיה חברתית שעתידה לתפוח. הניכור שחווים הצעירים יתבטא בסופו של דבר בשיעור הגיוס ובחיבור שחווים הדרוזים למדינה, שהיה עד כה מוסכמת יסוד כל כך טבעית וברורה. שיעור ההצבעה השוקע בכל בחירות עלול לרדת לשפל חדש, והבלבול הפוליטי ברחובות גדל. המשמעות מבחינת מנדטים היא אולי שולית, אבל היא עמוקה מאוד מבחינה חברתית.