בסופו של דבר, גדי איזנקוט הלך עם הלב. הפרשנים הפוליטיים אמנם יעשו בשמו חשבונות של רווח והפסד, שאת כולם הוא גם עשה בעצמו, אבל אם יש משהו שהכריע זה לא השכל אלא הרגש.
איזנקוט סומך על גנץ, מאמין בו ולו. זה קשר שנצרב במשך שנים של היכרות ברגעים שחלקם קשים, מותחים, מעצבים. רגעים שבהם אין את הפלברה הפוליטית ואת ה"שופוני", אלא נדרשות החלטות שמפרידות בין חיים למוות. יותר מזה: איזנקוט גם מאמין בכוונותיו של גנץ; ברצונו שתהיה פה מדינה טובה יותר; שהוא לא פועל בשביל עצמו, אלא בשבילנו.
הסיבות האלה בדיוק הן שהובילו את איזנקוט לקפוץ למים. בשבועות האחרונים הוא נהג לומר לכל מי שדיבר איתו, שיש 20 סיבות למה לא להיכנס לחיים הפוליטיים, ורק סיבה אחת למה כן - מדינת ישראל. זה נכון שכל פוליטיקאי אומר את המשפט הזה, אבל יש רק מעטים כמו איזנקוט; לא רק בגלל הרקורד הביטחוני, העצבים מברזל ויכולת קבלת ההחלטות (ע"ע הלילה שבו הסתבך המבצע המיוחד בח'אן יונס), אלא דווקא בגלל אותו הלב שלו והרגישות יוצאת הדופן.
כצפוי, היה מי שתקף את איזנקוט על כך שהוא הצטרף למפלגת גנרלים אשכנזית. משעשע משהו, בהתחשב בעובדה שמדובר במרוקאי מאילת, שגר בדירה פשוטה בהרצליה ומתרחק כמו מאש מאירועים המוניים ומחברים עשירים. הוא הסתגל לאזרחות במהירות, ולמעט גיחות בודדות לזירה הציבורית התרחק מאור הזרקורים - עניין שלא הוסיף בוודאי לאטרקטיביות השנויה במחלוקת שלו כפוליטיקאי.
וזה בדיוק העניין: לא בטוח כמה מנדטים איזנקוט יוסיף לרשימת גנץ-סער, אם בכלל. הוא לא יביא מצביעים מהימין הרך, אם כי הוא עשוי למשוך קולות מהמרכז-שמאלה שעדיין כמהים לדמות רביניסטית עם ארומה חברתית.
מה שהוא כן יביא זאת ממלכתיות שכמעט לא קיימת במחוזותינו יותר, וניקיון כפיים שבולט על רקע שלל המורשעים-חשודים-נאשמים שמככבים בשנים האחרונות בפוליטיקה ובכנסת.
בשורה התחתונה: אדם
איזנקוט רואה את עצמו כמחבר בין אוכלוסיות מכל הגוונים של החברה הישראלית. שני האנשים הראשונים שהוא יידרש לחבר ביניהם הם יאיר לפיד ובני גנץ. חלומו היה להקים רשימה ממלכתית גדולה אמיתית, שתכלול את כחול לבן שהיתה יחד עם אלמנטים נוספים. כרגע זאת נדמית כמשימה בלי אפשרית, אם כי מי שמכיר את איזנקוט יודע שהוא לא יפסיק עד שייסגרו הרשימות.
איזנקוט אומר שהוא בא לפוליטיקה למרתון, ולא לספרינט. כך נהג גם בצבא, כשוויתר על אפשרות להיות רמטכ"ל לטובת גנץ, כי חשב שהוא לא בשל מספיק. סביר שגם כעת הוא רואה את עצמו מתישהו בצמרת, אם כי הסיכויים לא נראים לטובתו: החברה הישראלית כבר מזמן לא מקדשת את הערכים שהוא מביא, ובדרך לשם הוא יידרש גם להצמיח שאפתנות ויכולת לסחוף המונים, שבלעדיהן קלושים סיכוייו לשרוד את הפוליטיקה האכזרית, ואולי גם לשרוד ימים קשים באופוזיציה המתסכלת.
אבל במקרה של איזנקוט, דווקא השורה התחתונה היא החשובה: לו בכנסת ישראל ישבו 120 איש שיחשבו יותר עלינו ופחות על עצמם, יהיה כאן טוב יותר. ועל זה, כל מי שמכיר אותו מוכן לחתום: מדובר באדם הגון במיוחד, שפיו וליבו שווים, וידיו וכוונותיו נקיות. העובדה שהוא היה רמטכ"ל חשובה לרקורד, אבל חשוב ממנה בהרבה האדם שהוא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו