מי שרוצה לזכור את השואה, שיצום בתשעה באב

המרחב הציבורי בישראל מכיר בקיומו של תשעה באב. לא כולם מודעים לכך שמדובר ביום אבל לאומי או למשמעויותיו ההיסטוריות, אבל המועד הזה מצלצל מוכר. אם היה TGI של צומות, ברור שהיו מדרגים אותו הרבה אחרי יום כיפור, אבל עדיין במדד המועדים מרבית הנשאלים היו עונים "ברור ששמעתי עליו", אף שרק 30 אחוזים יודו שהם מכניסים אותו הביתה. חילונים ודתיים כאחד שונאים את תשעה באב. אין בו הקדושה של יום הכיפורים ולא ההקלה בסיומו - אין התרה אחרי הקתרזיס, אף אחד לא סולח, ושום דבר לא בא על מקומו בשלום בשעה 20:12 כשהצום נגמר. המקפידים לא שומעים מוזיקה עד י' באב ולא אוכלים בשר או מסתפרים, כי ירושלים עלתה בלהבות עד הזריחה. אז איך אפשר באמת לשמוח כשמותר לאכול וכשמנהגי האבלות נגמרים, ומשאירים אותנו בכל שנה מחדש עם טעם נורא בפה (נכון, גם ריח) ותחושה של דיכאון, כי שום דבר - כלומר, כי אנחנו - לא באמת משתנים. "רבותיי, ההיסטוריה חוזרת", שרו בחדווה חברי להקת פיקוד המרכז, ולא ידעו שהשמאל־מרכז יחזור על ההיסטוריה פשוט כי לא יגלה בה עניין מיוחד. ההיסטוריה חוזרת כשמבצעים את אותן שגיאות.

כצנלסון לא טס בט' באב

יאיר לפיד התכוון לצאת לחופשה בחו"ל בט' באב. יכול להיות שהבוקינג לא באשמתו והיומן מלא, וייתכן שגם לו היה מזמין לבד, הוא לא היה יודע ש־7 באוגוסט יוצא השנה יום האבל הלאומי ההוא, הכלל־ישראלי לגמרי, שאוהבים לומר שהדתיים ניכסו לעצמם אף שמדובר במועד היסטורי, שחילונים החליטו להזניח בשני הדורות האחרונים. אבל לפיד כל כך תלוש, שאם היו מתקשרים אליו ל־TGI מועדי ישראל, הוא היה מדפדף את הצום הזה הלאה.

איני יודעת מיהם הוגי הדעות שעליהם נשענת מפלגת יש עתיד, אך מפלגה קטנה אחרת שתומכת ביאיר לפיד - העבודה - נשענת בין השאר על ברל כצנלסון. כצנלסון - מנהיג, פוליטיקאי, הוגה דעות, סופר, עיתונאי ובלתי דתי לחלוטין, ממש כמו לפיד, לכאורה - כאילו ניבא במאמר שפרסם בעיתון "דבר" ב־1934 את חרפת התנהלותו של ראש הממשלה. תחת הכותרת "חורבן ותלישות", כתב כי שמע שאחת מ"הסתדרויות" (תנועות) הנוער קבעה יציאה למחנה קיץ בליל תשעה באב. "אין להעלות על הדעת", הוא כתב, "שמישהו ממדריכי הנוער ידע מה הוא עושה כאשר קבע דווקא את התאריך הזה כזמן מתאים למחנה קיץ.

אולם אי־ידיעה זו כשהיא לעצמה, היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער". ברל כצנלסון תוהה במאמר הזה, שלו היה מתפרסם היום בעילום שם היה משויך אולי לדניאלה וייס, "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור, שאין עימה שורשיות ויש עימה שכחה... כלום היינו עוד מסוגלים לתנועת תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות חייו את יום החורבן מכל ימים?". לא יודעת אם לפיד הדריך בתנועת נוער, אבל אין ספק שההגדרות של כצנלסון לתלישות יושבות עליו בול. ברל קושר במאמרו בין הגלות ושיבת ציון ההיא, לבין שיבת ציון המודרנית. הוא מעלה תהייה עמוקה לגבי חינוכו של הדור והאפשרות שהחזון ייכשל, אם לא נדע להנחיל לנוער את זיכרון יום האבל הלאומי. הוא חותם את דבריו בהצעה לסלוח למדריכי הנוער, כי הם לא יודעים מה הם עושים. אבל, הוא אומר, "לאנשים שאמונים על הדרכת המדריכים, אנשים שאין להם חוש לאוצרות הרוח של האומה, לסמלים היסטוריים, לערכים תרבותיים ולאימפונדרביליות נפשיות - להם, אין כפרה".

גם לפני 17 שנה נתקלנו במנהיג עם בעיה של לו"ז ערכי. טוב, זאת לא היתה הבעיה הערכית היחידה שלו, אבל נראה כי מנהיגים שאיבדו את דרכם מציפים את המצוקה דרך היומן. אריאל שרון תזמן פעילות אנטי־דמוקרטית נפשעת ל"אוגוסט", וכך באופן סמלי נקבע הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון לתשעה באב. היועצים דחו ביום. יש "בוקינג" שקל להזיז.

שואת בית המקדש

ללפיד יש יום דתי אחר בלוח השנה, קוראים לו יום השואה. שיבת ציון התחילה הרבה לפני אושוויץ, עם ישראל התחיל לפני צעדת המוות והמשיך ללכת גם אחרי, אבל מבחינת לפיד רק זאת המורשת. אבא טומי סיפר על הרדיפה הנאצית בהונגריה, והבן מתחיל משם את הספירה. מי צריך כותל כשיש יד ושם?

לכן מעניין להיזכר שכבר היתה לראש הממשלה פדיחת בוקינג כזאת, כשתזמן חופשה אחרת ליום השואה. גם במקרה ההוא, ברגע האחרון מישהו הדליף לתקשורת והפדיחה נשארה בתוך המשפחה. מישהו מוכן להוריד לו כבר אפליקציה עם תאריך עברי? או לפחות יישומון עם תודעה יהודית? מה ישראלי בעיניך: אפליקציה שעוזרת לראש ממשלת ישראל להיות מחובר למועדים הבסיסיים במדינה שבראשה הוא עומד. ואם אפשר, שכלי העזר יכיל שעות פרטניות שיתווכו לרה"מ בין שברי ההיסטוריה הקרובה לזו הרחוקה.

במגילת איכה, הנקראת בליל תשעה באב, מתואר סיפור החורבן בפסוקים מחרידים. כמו בסרטי שואה, אני עוצמת עיניים ואוזניים כשמגיעים לתיאור אימהות שאכלו את בשר בניהן מרוב עוני וטירוף, מלחמה ושיגעון. פעם חשבתי שזאת מטפורה. עד שבאחד המסעות בפולין סבא סיפר שבצעדת המוות הוא ראה דבר כזה בעיניים. יהודים שתכף מתים מרעב, משתגעים מהקור, מהרצח, מההתעללות. אתה כבר לא יודע מה אתה רואה ומה אתה מרגיש, אם אתה אדם או חיה, גוסס או גווייה. "אבל כשראיתי מה שקורה לידי", אמר סבא, "הבנתי מי אני, וקמתי משם בשארית כוחותיי". מי שרוצה לזכור את השואה בעוד עשור, בעוד 50 שנה, בעוד 200 שנה, עד סוף כל הדורות, יכול להתאמן על תשעה באב. עם כל המנהגים, האבלות, העצב. כי השריפה נמשכה עד הבוקר. השריפה מחורבן הבית נמשכת עד היום.