לטובת הילדים, רדו מהמורים

העניין הציבורי במשא ומתן הקיצי בין המורים לאוצר מתנקז לשאלה אחת: תיפתח או לא תיפתח שנת הלימודים ב־1 בספטמבר. בשלב זה, כך מדווח, נסבים הדיונים על התאמות מינוריות בלוח החופשות והיקף התוספות למורים ותיקים לעומת חדשים. הרושם הוא שלעת עתה נבלמו יומרות - אולי מלכתחילה הצהרתיות בלבד - לפתוח לרפורמות כמה מהיסודות המארגנים של מערכת החינוך הישראלית.

על הפרק, לפחות בתיאוריה, מהלכים כמו מסלול לתגמול מורים מצטיינים (קוד לשכר דיפרנציאלי), קידום על בסיס הישגים ולא על סמך ותק, ואוטונומיה ניהולית שתאפשר למנהלים לנפנף בקלות יחסית מורים מוצלחים פחות. כל זה נשמע על פניו חלומי עבור מערכת צפודה, שלפי הסטריאוטיפ התקשורתי לא מצליחה להתרומם בגלל ועדי מורים כוחניים, ולהשתחרר מביורוקרטיה שפקידיה מכתיבים בינוניות חסרת מעוף.

אלה לכאורה הכלים שיזרימו דם חדש למערכת ויעודדו תחרותיות והישגיות. סוף־סוף מישהו ימדוד ויעריך את התפוקות, ויתגמל בהתאם. תהיה לאנשי החינוך סיבה להסתער על הכיתות ומוטיבציה להתפתח, לגלות יצירתיות ולחתור למיצוי הפוטנציאל שלהם ושל תלמידיהם.

דוגמני הוראה

לפי חלק מהדיווחים, האוצר מוכן לעלות עד כדי 30 אחוזים תוספת לשכר ההתחלתי, שיגיע ל־9,000 שקלים למורים בתחילת דרכם - וזה בהנחה האופטימית שהם יועסקו ב־100 אחוז משרה. מענקים וגמול על תפקידי חינוך או ריכוז יכולים להרים את המשכורת אף מעל 10,000 שקלים. זה, כך מקווים באוצר ובמשרד החינוך, יעזור להשאיר מורים צעירים שכבר פוזלים החוצה - ולמשוך מורים חדשים.

אלא שגם עם ההצעות הנדיבות האלה, התוספת הצפויה במשכורת למורה המתחיל - שכלל לא בטוח שייקלט ב־100 אחוזי משרה ורוב הסיכויים שיידרש להצהיר על 70 אחוז לצורך חישוב פנסיה - היא לא בגדר מפנה טקטוני. זו בטח לא בשורה עבור שכבה של צעירים משכילים, שמעוניינים למצות את כושר ההשתכרות שלהם או פשוט לשגשג כלכלית ומעמדית. המשמעות היא שגם אחרי תוספות השכר והגמולים השונים, לא צפויים להסתער על משרות הוראה מי שנתפסים בדמיון של חובבי רפורמות חינוכיות כ"איכותיים": צעירים מבריקים עם זיק קריאייטיב בעיניים, יזמות וחשיבה מחוץ לקופסה. אלה לא יוותרו על אופציה לאקזיט.

אולי צריך לסייג: יש עוד סוג של "איכותיים" בעולם, וכשאלה בוחרים בהוראה, זה מתוך עניין בעשייה חינוכית ובמעורבות חברתית. לא בשביל כסף. מה שיותר חשוב להם ממשכורת גבוהה, במישור החומרי, זה ביטחון תעסוקתי: הידיעה שיש להם לכל הפחות יציבות.

זה המקום שבו השיח על החלת סטנדרטים של מדידת תפוקות והערכת הישגים - כקריטריון מוביל לקידום, לתגמול ולהמשך העסקה - נעשה בעייתי. משום שהישגים ותפוקות, בעולם החינוך, מורכבים להערכה אמפירית. אפשר למדוד ציונים או שיעורי נשירה, אפשר לזהות מורים מקוריים וכריזמטיים במיוחד, אפשר לעודד הצטיינות. אבל תגמול דיפרנציאלי על בסיס אלה יהפוך את בית הספר ואת המערכת כולה לג'ונגל כוחני של תחרות.

סולידריות בין עמיתים מתפוגגת כשחדשים מתוגמלים עם כניסתם בערך כמו מורים בעלי ותק של 15 שנה - כי ותק פירושו ניסיון. היא תקרוס לגמרי כשהם ימצאו את עצמם מתחרים זה בזה על מקום גבוה בטבלאות האקסל של מנהל. לאיזה מורה יהיה אינטרס לשתף עם עמיתיו רעיון מוצלח או לסייע לאחר לשפר את הישגיו? מי מלכתחילה ירצה "להסתכן" עם כיתה "חלשה" או גרוע מכך, להתפשר על בית ספר באזורים מוחלשים שבהם פוטנציאל ה"הישגים" נמוך יותר?  

חוקי הג'ונגל

כל מערכת האילוצים החולה של העולם החיצוני תיובא פנימה, לתוך המערכת. ה"איכותיים" יילחמו על בתי הספר הטובים, על הכיתות המוצלחות, על המוסדות והמקצועות שבהם יש פוטנציאל לייצר דו"ח תפוקות מזהיר כדי לשדרג את השכר. זה פתח לניהיליזם, והגרוע מכל הוא שבמערכת כזו, שמעודדת כוכבנות פדגוגית, לא תהיה סובלנות למורים "אפורים", ותיקים לרוב, שמסרבים אולי לדגמן אופנות חינוך חולפות אבל כאלה שמנהלים מתארים כ"עוגן של יציבות". מה לעשות שבקריירת הוראה יכולות להיות גם שנים פחות מוצלחות; כל פיחות בדירוג החצי־שנתי יתבטא בירידה בשכר או באיום על מקום העבודה?

וזה עוד לפני שתיארנו את האינטראקציה החינוכית הבלתי מדידה: הרגישות לבעיות רגשיות, האמפתיה לקשיים חברתיים, השקעת אנרגיה וזמן ב"מקרים אבודים", מעורבות קהילתית. הציפייה שהמערכת תדע לזהות ולשקלל זאת בשעה שהמוסד עצמו מוערך לפי מדדים אובייקטיביים - היא מופרכת. אנחנו נתמסר אט־אט לסטנדרטיזציה דכאנית של קריטריונים נטולי פנים.

מערכת חינוך היא לא שדה מקצועי ככל השדות. לתנאים שמעודדים תחרות בריאה בשדות אחרים, תהיה השפעה שלילית על האקלים החינוכי. ילדים ונערים יטמיעו בסופו של דבר את חוקי הג'ונגל; הם והוריהם יראו את מוריהם נמדדים ולחיצים, הם יבחינו באיום המתמיד על ראשם. הם יצמחו בתוך אקלים ארגוני כוחני שבו התחרות ופירוק הסולידריות בין מוריהם, הדמויות הסמכותיות עבורם, הם האתוס הארגוני. הם יבינו שמוריהם, בסופו של דבר, מוחלשים. זו סביבה איומה להתחנך בה.

לא בטוח שהחלופה למערכת חינוך ביורוקרטית, שהסיאוב והבינוניות מכרסמים בכל פינה בה, היא משטר היפר־תחרותי, דרוויניסטי, שבו הפרקטיקה החינוכית, לב־ליבו של ההומניזם, מתנקזת למדידה עיוורת של תפוקות. עם כל הכבוד להישגיות ולהצטיינות, זו הדרך להפוך את בית הספר למפעל. ולגילאים האלה המונח הראוי הוא "סדנאות יזע". לעת עתה, טוב שהמוטיבציה להוביל את מערכת החינוך הישראלית לשם - ירדה מהפרק