"עיתונאי מהזן שכבר מזמן לא מייצרים": יואב לימור נפרד מעמוס רגב

במשך שלושה עשורים וחצי נרקמו ביני לבין רגב חברות וקשר מקצועי קרוב • מדובר בעיתונאי חד, איש משפחה מסור ואדם בעל ידע ותשוקה יוצאי דופן • יותר מהכל, עמוס היה עיתונאי. עיתונאי בדם

יואב לימור עם עמוס רגב , ללא קרדיט
יואב לימור עם עמוס רגב | צילום: ללא קרדיט

עמוס רגב היה איש ענק. לא ענק בממדים הפיזיים: בהם הוא דווקא היה קטן יחסית. עמוס היה ענק בפרמטרים שחשובים באמת: בחוכמה, בעומק, במקצועיות, ומעל לכל בלב. לב שכמוהו היה ענק.

נפגשנו לראשונה לפני שלושה עשורים וחצי, בלונדון, ומאז צעדנו ביחד. הוא מוביל, ואני מנסה להדביק את צעדיו. צעדים ענקיים, של מגדלור מקצועי ואישי. דיברנו מדי יום, ואם לא דיברנו - התכתבנו. ואם לא התכתבנו - הצטערנו. שום נושא לא חמק בדרך. הכול נטחן עד דק: הלאומי, והבינלאומי, והביטחוני, והתרבותי, והספורטיבי, האישי וכמובן העיתונאי. כי יותר מהכול, עמוס היה עיתונאי. עיתונאי בדם. עיתונאי מהזן שכבר מזמן לא מייצרים.

עמוס ואני בביקור בפס הייצור של מטוסי אף-15 בסנט לואיס, ארצות-הברית, ב-2001 |

היה את עמוס הלאומי. הממלכתי. האחראי. עמוס השמרן מאוד בדעותיו, ועם זאת הליברלי מאוד במנהגיו. עמוס שראה את טובת המדינה בפרספקטיבה מעמיקה, עם הכרת ההיסטוריה ודאגה מתמדת לעתיד. עמוס שאהב את הצבא בלי די, וליבו נשבר מכל חייל שנפל ומכל מבצע שנכשל. עמוס שכתב לי בשבעה באוקטובר, מוקדם בבוקר: "כישלון טוטאלי של ראש הממשלה, הממשלה, הצבא. לא ייאמן". וכשכתבתי לו שהמצב גרוע מכפי שמדווח ויש מאות הרוגים, ענה בשתי מילים: "אלוהים ישמור".

והיה את עמוס המקצוען. מטובי עורכי החדשות שהעיתונות הישראלית ידעה. יכולתו לזהות סיפור ולזקק אותו לכותרת הייתה נדירה. העיתון תחתיו היה שירה: עוד עמוד ועוד כותרת ועוד תמונה, שנחרזים כולם למנגינה הרמונית. הוא היה שותף בכיר לידיעות אחרונות בשיאו, ואז למעריב שנתן פייט לידיעות, ואחר כך ל"ישראל היום" שניצח את כולם. הלך לישון עם הכותרת של הבוקר, וקם עם הכותרת של מחר, וככה כל יום - שבועות, וחודשים, ושנים - בלי להתעייף. עם תשוקה של מישהו שרק התחיל את המקצוע. החסיד האחרון של הפרינט.

היה את עמוס שאהב היסטוריה צבאית ולא פספס אף סרט או סדרה | צילום: עמי שומן

והיה את עמוס של עמוס. שאהב היסטוריה, בעיקר צבאית, ולא פספס ספר או סרט או סדרה, והתלהב שלמד פרט שלא הכיר על קרב כלשהו במלחמת העולם השנייה או על גנרל ממלחמת האזרחים האמריקנית. עמוס שאהב מוזיקה קלאסית והכיר בעל פה כל תו בחמישית של מאהלר. עמוס שאהב תעופה, ועיניו נצצו כשראה מטוסים ישנים. עמוס שאהב מדע בדיוני, ותרגם לא מעט ספרים, ויום אחד פינה שעה ארוכה כדי שננהל שיחה טראנס-אטלנטית על הסיכוי שחייזרים באמת נחתו ברוזוול.

והיה את עמוס של הקרובים אליו. חבר נאמן לקבוצת חברים מימי שירותו הצבאי, ולחברים נוספים שצבר בשנותיו בעיתונות. ובעיקר איש משפחה למופת: למירי, אהובתו מימי התיכון, לעמיר ורונית ילדיו, ולשלושת נכדיו - יונתן, אמה ותמר - שאותם אהב עד בלי די. כי כזה היה עמוס: גם כשעשה לילות כימים בעבודה, גם כשענייני המדינה טרדו את זמנו ומוחו, הוא לרגע לא התבלבל - המשפחה קדמה לכל.

עמוס נהג לכנות את מי שאהב בשמות. למירי שלו הוא קרא "מרים". ליונתן, נכדו, הוא קרא "התת-אלוף". והיו עוד רבים: כל אחד וכינוי החיבה שלו. אני הייתי בפיו "מר ילד". והוא היה "מר עמוס". כשקראתי לו כך, צחק. בעיניו הוא היה הכי פחות "מר" בעולם. רק עמוס, כי סלד מגינונים וכבוד. לו קרא את הטקסט הזה עכשיו, היה מפטיר "יפה", ואז מעיר בוודאי על פסיק או מקף שלא היו במקום. כי בעיני עצמו, הוא אף פעם לא היה הסיפור: רק המספר. מספר ענק. עיתונאי ענק. אדם ענק. חבר ענק. והלב נשבר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר