"האהבה של לביא לצילום החלה בגיל 12 וחצי, והוא ביקש מאיתנו מצלמה לבר המצווה. העולם סקרן אותו. מהרגע שהוא החזיק את המצלמה - זה היה סיפור אהבה", מספרת שלומית ליפשיץ (53), אמו של סמ"ר לביא ליפשיץ ז"ל. לרגל יום השנה השלישי לנפילתו, מוציאים הוריו אלבום אומן ובו 400 צילומים שצילם בנם.
המלחמה פרצה חודשים ספורים לפני שחרורו של לביא, כשכבר התחיל לתכנן את חייו באזרחות. בשבעה באוקטובר הוא הוקפץ עם חבריו לסיירת גבעתי לנחל עוז, וזו הייתה הפעם האחרונה שבה היה בבית. שלושה שבועות לאחר מכן נפל בעזה, והיה אחד החללים הראשונים בכניסה הקרקעית, יחד עם חברו רועי וולף ז"ל. האזכרה שלו נערכה השנה ביום הבחירות.
לצד שירותו הצבאי, הותיר לביא אחריו ארכיון צילומים בהיקף של כ-140 אלף תמונות, שנאגרו לאורך כשמונה שנים. את צעדיו הראשונים בצילום עשה בחטיבת הביניים אמי"ת במודיעין, עיר מגוריו. בהמשך עבר ללמוד בבית הספר התיכון לאמנויות יאס"א בירושלים.
אמו, שלומית, היא בובנאית ומרצה לתיאטרון. אביו, ניצן (55), מהנדס תעשייה וניהול ומנהל מוצר במובילאיי, הקים לאחר נפילת בנו את מיזם "אופן השיח", שמטרתו להפחית את הקיטוב בחברה הישראלית. במקביל, ממשיכה המשפחה פרויקט שהחל לביא בגיל 15, שבמסגרתו צילם אירועים כדי לרכוש מצלמות עבור בני נוער מעוטי יכולת. בנוסף, מפעילה המשפחה מיזם בשם "יצירה בחזית", בשיתוף עיריית ירושלים, המעניק ליווי מקצועי ל-10 חיילים וחיילות העוסקים בתחומי האמנות החזותית והכתיבה, לקראת תערוכה המתוכננת להתקיים בסוף חודש דצמבר.
בבחירות שנערכו ב-1 בנובמבר 2022 שלח לביא לסבתו, שעלתה ממצרים, מסרון בזו הלשון: "אתמול זכיתי ללכת בפעם הראשונה לקלפי. בתור חייל זה היה אירוע מרגש מאוד, רוב החיילים סביבי לא מבינים שלחיות במדינה דמוקרטית זאת פריבילגיה... דעותיי הפוליטיות לא קרובות לדעותיהם של חבריי לצוות, ובדיוק לכן אמרתי להם שלא אסבול עוד את הפילוג שנוצר בין חלקי העם. למרות שאני מצביע ההיפך ה(כמעט) גמור ממה שהם מצביעים, אנחנו עדיין עם אחד ואסור לנו לשנוא אחד את השני בגלל זה". ניצן קורא את דבריו של בנו בכל הרצאה שהוא מעביר במסגרת המיזם.
התערוכה הראשונה הוצגה במוזיאון ארץ ישראל, זמן קצר לאחר נפילתו. המוזיאון בחר להציג את תמונותיו של לביא לא משום שהיה חייל שנפל, אלא בשל הערך האמנותי שלהן. "אבל בחומרים של לביא, במכלול העבודות הגדול, לקח לנו כמעט שנתיים לגעת", מעידה שלומית.
התהליך הואץ לאחר שההורים קיבלו פנייה להקים תערוכה בירושלים בשם "מצלמה ונער", במרכז ג'ינוגלי לאמנות חזותית.
"האוצרים גיא בירן והלה טימור אשור הזמינו אותנו למסע לתוך החומרים. בעזרתם ראינו איזה אוצר יש לנו. אז הבנו שהמשימה הבאה שלנו היא לעבוד על ספר אומן. מעט אחרי סגירת התערוכה עבדנו, ניצן ואני, על הצילומים. פתחנו את התיקיות המסודרות מאוד של לביא, ועברנו על החיים שלו דרך העיניים שלו. זו הייתה עבודה סיזיפית ומאוד מורכבת", מספרת שלומית.
אולי האתגר הקשה ביותר במלאכת המיון הגיע כשהוריו נתקלו בפורטרטים העצמיים של לביא. "המשמעות של הפורטרטים העצמיים שלו היא לפתוח מחשב ולראות את הפנים שלו שוב ושוב ושוב... אני ולביא באינטימיות בחדר ואנחנו ממשיכים לדבר על אמנות", משתפת שלומית.
ניצן מספר: "התקופה הזאת העבירה אותנו חוויה. ראינו איך הוא עובר ממצעד הגאווה בירושלים לחרדי במאה שערים בהפרש של שעתיים. אלה מעברים מרתקים, כי בפעם הראשונה אתה עובר את החיים דרך העיניים שלו. זה מעלה המון רגשות".
שלומית מוסיפה: "לביא תבע מעצמו להתבונן בעומק, וזה מה שהוא דורש מאיתנו - לחקור, להעמיק, לא רק לרפרף בעולם. משהו בדבר הזה כל כך חזק, כי זה באמת להבין לעומק מי הוא היה, מה כבש את ליבו, אילו שאלות העסיקו אותו ומה ריגש אותו. זה היה מסע אל תוך לביא, עם הרבה רגעים מורכבים שגם רוממו אותנו. מה שהכי חזק בכל 140 אלף הצילומים שהוא השאיר אחריו היא האנושיות".
שירותו הקרבי לא הפסיק את תקתוק המצלמה של לביא. הוא תיעד את שגרת יחידתו בשטחי הכינוס ובלחימה, תוך התמקדות בפרטים הקטנים של החיים הצבאיים. "בצבא הוא צילם דברים שפעמים רבות צלם צבאי לא היה מתמקד בהם. הוא צילם את הרגעים הקטנים מעומק החוויה. הוא ראה המון אסתטיקה בפרטים הקטנים והשוליים", מספרת אמו.
"זהו ספר אמנותי ולא ספר זיכרון, ספר של חיים של נער עם ברק בעיניים שלא עזב את המצלמה לרגע", מדגישה שלומית. "התשוקה הכל כך חזקה הובילה אותו ליצור כל הזמן. הלוואי שהספר הזה יעורר בנער או נערה רצון ליצור".
הספר, המשתרע על פני 300 עמודים, כולל חלוקה לפרקים על פי טקסטים שכתב לביא, לצד שלושה מאמרים שנכתבו על ידי צלמים מקצועיים. ניתן לרכוש את הספר בקרוב בחנויות הספרים וגם דרך האתר שהקימה המשפחה: Lavilipshitz.co.il.
