הצעירים הערבים בטוחים: "מה שמתאים לבנות דתיות לא יעבוד פה"

במשך חודשים ארוכים משסיים תיכון, איברהים (19) מכפר קאסם ישב בבית מבולבל וחסר מעש. בשונה מהצעיר היהודי, שמסיים כיתה י"ב ומתגייס לשירות הצבאי/הלאומי או דוחה את הגיוס בשנה לטובת מסגרות ההכשרה הקדם צבאיות ושנות השירות, לצעיר הערבי לא מחכות אופציות רבות בקצה.

"בבתי הספר שלנו לא מלמדים כלכלה, אורחות חיים או מנהיגות. לא למדנו עברית בשיעורים, או נפגשנו עם חברות יהודיות. אפילו לא יצאנו מהכפר", אברהים מספר, "לצאת ככה לעולם בגיל 18 היה מטלטל. לא ידעתי איך אני אמור להתחיל את החיים שלי".

מהסיפור של איברהים ניתן ללמוד על דור שלם של צעירים ערבים, שנדרשים לבנות לעצמם עתיד מתוך מציאות של פערים עמוקים. לפי נתוני משרד החינוך לשנת 2023, התקציב הממוצע לתלמיד בתיכון בחינוך הערבי עמד על כ־32.8 אלף שקל, לעומת כ־36.4 אלף שקל בחינוך היהודי, פער של כמעט 10%. כך, עבור איברהים וחבריו, גיל 18 רחוק מלהיות פתח לתקופת העצמאות, אלא נקודת כניסה למציאות של אפשרויות מוגבלות.

ובינתיים, מחוץ לכותלי בית הספר, מעטות המסגרות שמציעות לצעירים מסגרת יציבה וארגז כלים לחיים הבוגרים. אחת מהן, היא השירות הלאומי־אזרחי: מסלול התנדבותי, הפועל תחת רשות השירות הלאומי־אזרחי במשרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות. הרשות, שהוקמה בשנות ה-50' עבור בנות עם פטור מצה"ל על רקע דתי, נפתחה בהדרגה לקבוצות נוספות, כך שבסוף שנות ה-90' החלו גם צעירות ערביות להתנדב בה, ובשנות האלפיים ועדות ממשלתיות המליצו להרחיב את המסגרת גם לצעירים ערבים. במהלך השירות המתנדבים הערבים משתלבים, בין היתר, בבתי חולים, במד״א, בכבאות והצלה, ברשויות המקומיות ובמשרדי ממשלה - ולצד ההתנדבות עוברים קורסי עברית בני 120 שעות, (כ-3 שבועות), הכשרות מקצועיות וליווי לפיתוח קריירה.

5:30 בבוקר במחלקה האורתופדית 

אצל סיואר עבד אלהאדי (19) מאכסאל, השירות מתחיל בכל יום לפני שהבוקר עולה. בחמש וחצי היא כבר במחלקה האורתופדית של בית חולים העמק, עוברת בין החולים ולוקחת מנות דם. אחר כך היא מצטרפת לישיבת הבוקר, ולפעמים היא גם נכנסת לחדרי ניתוח. ״המנתח מסביר לי בסבלנות מה עושים בכל שלב ולמה״, היא מספרת בהתרגשות, "אני ממש רופאה קטנה". אבל השירות שסיפק לסיואר את החיבור לעולם הרפואה עליו חלמה, עדיין אינו מסלול המוני: לפי נתוני השירות הלאומי־אזרחי, בשנת 2025 נמנו בשירות 2,602 מתנדבים מוסלמים בלבד. מדובר בעלייה לעומת 2018, אז נמנו בשירות 1,886 מתנדבים מוסלמים - גידול של כ־38%. אלא שלמרות העלייה הזהירה, השירות רחוק מלהביא את השינוי שהחברה הערבית זקוקה לו.

כדי להסביר את חוסר ההיענות הזה צריך לחזור לשורשים: במסמכים הרשמיים השירות הוצג, בין היתר, כדרך "לחזק את הקשר בין הערבים למדינה". אלא שעבור חלקים גדולים מהציבור הערבי, מהלך השירות הלאומי התקבל דווקא בחשדנות.

״הניסיון לגייס צעירים ערבים לשירות לאומי רק הרחיק יותר את הציבור, שעבורו המילה 'לאומי' עלולה להיות טעונה", מספר סלימאן אל-עמור, מנכ"ל עמותת אג'יק, ארגון ערבי-יהודי לשינוי חברתי. "המחשבה הייתה שאם יגידו לערבים לעשות שירות לאומי, יפתרו כל הבעיות של החברה הערבית ע"י 'זריקה של זהות ציונית'", אל-עמור מבקר את המהלך ומוסיף, "מודל שמתאים לבנות דתיות או לצעיר מתל אביב לא מתאים לצעיר מסכנין ורהט".

מירה אמון, בת 24 מדיר אל־אסד, מכירה מקרוב את הטענות. כששירתה בכבאות והצלה בנוף הגליל, היו מי שטענו שמדובר בבגידה. אבל היא לא התרגשה, ואחרי שהשתחררה גם נשארה לעבוד שם. כשמטופלת ערביה בבית החולים שאלה את סיואר איך היא מרשה לעצמה לשרת, היא השיבה: ״המדינה נותנת לנו, ואנחנו צריכים להחזיר לה באהבה".

ובכל זאת, העדויות של המתנדבים מלמדות על החוויה שלהם באופן אישי, אבל לא מאפשרות לקבוע אם הוא משיג את מטרותיו: עידוד התנדבות, צמצום פערים ומוביליות חברתית.

הרשות, שמבקשת לשלב בחברה צעירים ערבים - לא מנהלת מעקב ומחקר ולא מחזיקה בנתונים אודות מידת השפעתה. ״מדובר בפעילות שממומנת בכספי ציבור", אומר אל-עמור, "איך הם לא יודעים להגיד אם היא מצליחה? מה צריך לעשות אחרת? איפה הבוגרים שלהם היום?", הוא שואל, "פשוט אין דרך לדעת".

בלי מסגרת - העבריינים הופכים מודל לחיקוי

"הצעיר הערבי נמצא במצוקה גדולה כשהוא מסיים תיכון", חורץ אל-עמור בדאגה. "העברית שלו לא טובה מספיק כדי להשתלב, הוא לא יצא מהכפר שלו ובקושי נפגש עם יהודים. הוא גם לא מקבל שום הכוון אקדמי-תעסוקתי". סלימאן ושותפיו בארגון, מזהים כי בהיעדר מסגרות ודמויות משמעותיות, בני הנוער רואים בעבריינים מודלים לחיקוי. ״הצעירים שלנו הם טרף קל בעבור ארגוני הפשיעה. הצעיר בקצה מובטל, צריך כסף מהיר, ורוצה להיות חלק ממשהו גדול", הוא מסביר, "המודל הקהילתי היום זה לא אנחנו, זה הפושע המקומי - הוא מציע לצעיר משהו שאנחנו לא יכולים".

את מה שאל-עמור מתאר דרך דמותו של ״הפושע המקומי״, יאזן, חניך באג'יק, בן 20 מערערה שבנגב, ממחיש מתוך חוויות אישיות במקום שבו גדל: "הצורך שלנו להרגיש שייכים הוא חזק. מי יכול לספק לנו את זה כיום?", הוא שואל ובה בעת חורץ, "רק ארגוני הפשיעה. הם מזהים את הצורך הזה ויודעים איך למשוך אותנו אליהם", הוא מתאר. "לרוב השייכות הזו מתבטאת בלהבטיח לנו 'גב', כסף, מעמד או בגדי מותגים".

כיום חיים בישראל כ־250,000 צעירים ערבים בגילי 18-24, המהווים כ־28% מכלל הצעירים בישראל. כשיותר מאחד מכל ארבעה צעירים במדינה משתייך לחברה הערבית, השאלה אילו הזדמנויות נפתחות בפניו אינה רק עניינה של המגזר עצמו. "אנשים בגילי מפחדים לצאת מהבית. איך נצא ונעיז לפתח את עצמנו?", אומרת חאלא ג'בארין, חניכה באג'יק, בת 18 מערערה במשולש, "יש המון אלימות ברחובות".

לפי נתוני אג׳יק, 32%–35% מהצעירים הערבים מוגדרים חסרי מעש - כלומר אינם עובדים, לומדים או נמצאים בהכשרה כלשהיא - לעומת כ־11% מהצעירים היהודים. בקרב צעירות ערביות, שיעור חוסר המעש מגיע גם ל-44%. במקביל, בדוח מבקר המדינה ממאי 2023 נמצא מתאם סטטיסטי חיובי בין שיעור חוסר המעש לרמת הפשיעה בקרב צעירים ערבים בני 18-24.

מודל "שנת המעבר"

בניסיון להגיב למגמות המדאיגות, ולתת מענה לצעיר הערבי בנקודת התפר שבין סיום התיכון לחיי התעסוקה – עמותת אג'יק ועמותות אזרחיות נוספות למדו, חקרו ולבסוף הציגו בפני המפלגות מודל חינוכי מגובש לו הם קוראים ״שנת מעבר״. "לקחנו את מה שטוב בשירות הלאומי ומה שטוב בשירות האזרחי ו'תפרנו חליפה' ייחודית לצעיר הערבי", אל-עמור אומר. המודל המוצע: מסגרת של כ-12 חודשים, 5 ימים בשבוע - המשלבת 3 ימי התנדבות. בשני הימים הנותרים, לדבריו, הצעירים ילמדו עברית ואנגלית ויקבלו הכוונה ללימודים ולעבודה, לצד הכשרה במיומנויות ובמנהיגות.

"אין היתכנות יותר טובה למודל הזה מהתקופה הזאת, כשיש ממשלה חדשה, לא משנה באיזה הרכב", באג'יק בטוחים. "זה המאני-טיים, כולנו מזהים את הצורך". במקביל, אל-עמור מצהיר, שהם פתוחים למשא ומתן, שינויים ודיוקים. "אנחנו יודעים שחוק הגיוס ועקרון השוויון בנטל יהיה מרכיב מרכזי בכל ממשלה שתיבנה", הוא מבהיר, "ואם פעם לא היינו מסוגלים לדבר על זה, היום החברה הערבית מבינה שהיא צריכה להיות גמישה יותר מבעבר".

אלא שעל אף הניסיונות לקדם מודל רחב של שנת מעבר, היוזמה מתקשה להתקדם. "אני חושב שהתוכניות שלנו תקועות בעיקר ברצון של הממשלה", אל-עמור אומר. לדבריו, גם השיח הפוליטי סביב שילוב הצעירים הערבים והקריאות ל"שוויון בנטל" נותרים בגדר סיסמאות, ללא תוכנית מעשית מאחוריהם. "כשאתה שואל פוליטיקאים אם הם באמת מתכוונים לגייס לצבא 35,000 צעירים ערבים שמסיימים תיכון מדי שנה, התשובה היא לא. וכשאתה שואל אם הם מוכנים להשקיע באותם צעירים במסגרת של שירות אזרחי, גם לזה הם לא באמת מתכוונים", הוא אומר. "בואו נהפוך את השיח לתוכנית עבודה, שבמרכזה עומדת טובתו של הצעיר הערבי והחברה הישראלית".

השקעה שתחזור - או הפסד

המחיר של חוסר המעש לא נעצר אצל הצעירים עצמם: את אובדן התוצר הפוטנציאלי כתוצאה מחוסר מעש בקרב צעירים ערבים העריך מבקר המדינה בכמיליארד שקל בשנה, בדוח שפורסם ב־2023 והתבסס על נתוני 2019. ״חוסר ההשתלבות של הצעירים הערבים עולה למדינה הון תועפות״, אומר סולימאן ופורס את התכנית למאבק בבעיה: המדינה תשקיע כ־28 אלף שקל לבוגר שישתתף ב"שנת המעבר", מה שלבסוף יחזיר את עצמו למשק, לדבריו, בהון מוערך של כ־361 אלף שקל לצעיר – ברגע שישתלב בחברה, באקדמיה ובשוק התעסוקה. ״ההשקעה תחזור בתוך 15 חודשים", הם סבורים. "תשקיע בי עכשיו כדי שאני אחזיר לך בהמשך״.

בינתיים, בקבוצת הצעירים שהחלה את התוכנית באג׳יק בספטמבר, לחזון הזה יש כבר פנים וקולות. "בשונה מבעבר, היום יותר צעירים מעידים שהם מוכנים להצטרף ליוזמות התנדבות ושילוב במדינה", אומרת לאנא מרזוק, בת 18 מערערה, "אבל זה חייב להיות בשיח איתנו. להתאים את התכניות המיועדות לחברה הערבית, לאופי שלה. לא לגבש תכניות ולהנחית אותם עלינו מלמעלה".

מה שבטוח, לצד הנתונים העגומים גדל כאן דור חדש, שדורש ופועל למען עתיד טוב יותר. איברהים נרשם ללימודי הייטק, סיואר רוצה להיות רופאה, מחמד מתכנן להמשיך בכבאות, ביאן ומריה שואפות להתגייס למשטרה, ומוחמד רוצה להישאר במד״א ולהציל חיים. "יש לנו הצעירים כח להוביל שינוי ואנחנו מחפשים באופן אקטיבי חלופות חיוביות למציאות הנוכחית", אומרת דאנא יונס בת ה-18, מערערה במשולש, גם היא חניכה במסגרת "שנת המעבר" של אג'יק. "מגיעה לנו ההזדמנות לבנות עתיד מכובד, נטול אלימות וניצול".