המשבר בצרפת הוא הזדמנות היסטורית - אבל בישראל מפספסים את גודל השעה

המהומות בצרפת מעוררות בישראל תגובות צפויות. יש מי שמביעים דאגה לנוכח התמונות המגיעות מפריז, מליל וממרסיי, ויש מי שמתקשים להסתיר שמחה לאיד נוכח המשבר הפוקד את אחת המדינות הביקורתיות כלפי ישראל באירופה.

אלא שבמקום להתרווח בכורסה ולהתבונן באירופה הבוערת, ישראל צריכה להתמקד בעניין אחד: כיצד הופכים את המשבר הצרפתי להזדמנות ישראלית היסטורית?

בצרפת חיים כחצי מיליון יהודים, הקהילה היהודית הגדולה באירופה ואחת החשובות בעולם. זו קהילה מבוססת, בעלת זיקה עמוקה לישראל. אך בשנים האחרונות המציאות שסביבה משתנה.

האנטישמיות, אובדן הביטחון האישי, המתחים החברתיים וחוסר היציבות הפוליטית מציבים בפני משפחות יהודיות רבות שאלות שבעבר נדמה היה כי אינן עומדות על הפרק. אירועי הימים האחרונים הם ביטוי נוסף למציאות הצרפתית ההולכת ומסתבכת.

לא כל יהודי צרפת מבקשים לעזוב את מולדתם, ולא כל משבר בצרפת יוביל לעלייה לישראל. אך דווקא משום כך נדרשת מדיניות ישראלית יזומה. חלונות הזדמנות היסטוריים לא נפתחים רק כשמאות אלפי אנשים אורזים מזוודות וממתינים למטוס. הם נפתחים כשמתגבשים תנאים שעשויים להניע אנשים לשקול מחדש את עתידם. השאלה היא מי יידע לזהות את המומנטום ולפעול בזמן. אפשר היום לבסס תהליך שבסופו לפחות 200 אלף יהודים יעלו מצרפת לישראל.

לפני כשנה הציב "ישראל היום" יעד לאומי: הבאת מיליון יהודים לישראל בעשור הקרוב. "המיליון ה־11" אינו רק חלום ציוני - הוא מענה אסטרטגי לשורה של אתגרים המצטברים לפתחה של מדינת ישראל: אתגרים דמוגרפיים, כלכליים, חברתיים וביטחוניים. עלייה בהיקף כזה תשנה את מסלולה ההיסטורי של ישראל.

כשל אסטרטגי מתמשך

שוב נראה שהממשלה לא מבינה את גודל השעה, ומעדיפה מדיניות פאסיבית על פני מדיניות פרו־אקטיבית. במקום להתייחס לעלייה כאל יעד לאומי מהמעלה הראשונה, היא ממשיכה לנהל אותה בעיקר כתחום אחריות משרדי.

במקום לפעול באופן יזום להבאת עולים, היא מסתפקת בעיקר בקליטתם של מי שכבר החליטו להגיע. במקום לרכז מאמץ לאומי בהובלת ראש הממשלה, היא מותירה את המשימה מפוזרת בין גופים ומשרדים, שכל אחד מהם פועל במסגרת סמכויותיו ותקציבו. גם כאן נתניהו לא מתעורר.

זהו כשל אסטרטגי מתמשך. מדינה שהצליחה בעבר לקלוט כמעט מיליון עולים בתוך פחות מעשור, כשהיתה קטנה וענייה בהרבה, מתקשה כיום לגבש מאמץ לאומי דומה. לא משום שחסרים לה המשאבים, אלא משום שחסרה לה ההכרה בגודל ההזדמנות. צרפת יכולה וצריכה להיות המקום שבו נשבור את דפוס הפעולה הזה.

יום לאחר הבחירות, על ממשלת ישראל להכריז על מבצע לאומי ממוקד בן שישה חודשים לעידוד עלייה מצרפת. לא עוד ירידי עלייה נקודתיים או פעילות שגרתית של מנגנוני הקליטה, אלא ריכוז מאמץ יוצא דופן, עם יעדים, משאבים ולוחות זמנים. מבצע שיכוון להבאת עשרות אלפי יהודים מצרפת בשנים הקרובות, וייצור כבר בחודשים הראשונים מסלולים מעשיים לעלייה של אלפי משפחות.

המפתח להצלחת המהלך אינו מצוי רק במשרדי הממשלה או במוסדות הלאומיים. הוא נמצא במידה רבה גם אצל המעסיקים הישראלים.

דרוש סיוע מראשי המשק

ישראל משוועת לכוח אדם איכותי. בתי החולים זקוקים לרופאים ולאחיות, חברות הטכנולוגיה למהנדסים, התעשייה לעובדים מקצועיים, וחברות התחבורה לנהגי אוטובוסים. המחסור אינו מוגבל לענפי ההייטק או למקצועות היוקרתיים. הוא מורגש כמעט בכל תחומי החיים, פוגע בפריון המשק ובאיכות השירותים הניתנים לאזרח.

בצרפת חיים יהודים רבים שיכולים לתת מענה לחלק מהצרכים הללו. אלא שבניגוד לתפיסה המקובלת, אין סיבה להמתין עד שיחליטו לעלות לישראל ורק לאחר מכן לנסות לשלבם בשוק העבודה. יש להפוך את הסדר: להציע להם עבודה בישראל, אופק מקצועי וביטחון כלכלי, ובכך להפוך את ההחלטה לעלות מאפשרות רחוקה לתוכנית חיים מעשית.

לשם כך נדרשת התגייסות של ראשי המשק הישראלי. הבנקים, חברות הביטוח, בתי החולים, התעשיינים, חברות הטכנולוגיה, רשתות הקמעונאות וחברות התחבורה צריכים לצאת לצרפת ולגייס עובדים. להציע חוזי העסקה, לסייע בהכשרה ובהסבה מקצועית, ולהשתתף במאמץ שיאפשר למשפחות להעתיק את מרכז חייהן לישראל.

אין מדובר בפילנתרופיה. מדובר באינטרס כלכלי מובהק, שיש בצידו ערך ציוני ולאומי מן המעלה הראשונה. מעסיק ישראלי המגייס עובדים בצרפת אינו רק פותר לעצמו בעיית כוח אדם. הוא משתתף בבניית עוצמתה העתידית של מדינת ישראל.

להסיר חסמים

המדינה צריכה להסיר חסמים בירוקרטיים, לקצר הליכי הכרה ברישיונות ובהסמכות מקצועיות, לסייע בדיור ובחינוך, ולהבטיח שהעולים יוכלו להשתלב בישראל במהירות. הסוכנות היהודית והמוסדות הלאומיים צריכים להיות שותפים מרכזיים למאמץ. אבל גם בהיעדר יוזמה ממשלתית בהיקף הנדרש, המגזר העסקי צריך שוב להיכנס מתחת לאלונקה ולהוביל מאמץ לאומי.

כבר כיום מתקיימת בצרפת פעילות לעידוד עלייה, לרבות ירידי תעסוקה בהשתתפות מעסיקים ישראלים. אלא שהפער בין פעילות נקודתית לבין מבצע לאומי הוא עצום. השאלה אינה אם ניתן להביא עוד מאות או אלפי עולים, אלא אם ישראל מסוגלת להציב לעצמה יעד שאפתני, לרכז סביבו את כלל המערכות ולפעול למימושו.

צרפת אינה אלא מקרה המבחן הראשון. הצלחה במבצע כזה תאפשר לגבש מודל שאפשר יהיה להרחיב בהמשך לבריטניה, לקנדה, לאוסטרליה, לארגנטינה לגרמניה לרוסיה ולמדינות נוספות שבהן חיות קהילות יהודיות משמעותיות. כל אחת מהן מציבה אתגרים אחרים, אך העיקרון צריך להיות משותף: מעבר ממדיניות הממתינה לעולים למדיניות היוזמת עלייה.

לפני 35 שנים הבין יצחק שמיר כי העלייה הגדולה מברה"מ אינה רק אתגר קליטה, אלא הזדמנות היסטורית לשינוי פניה של ישראל. מדינה בת 5 מיליון תושבים התגייסה למשימה שנראתה כמעט בלתי אפשרית, ובתוך שנים ספורות שינתה את עתידה. לימים מאמץ לאומי זה ייסד את אומת ההזנק - "הסטארטאפ ניישן".

ישראל של היום חזקה, עשירה ומפותחת מזו שהיתה בשנות ה־90. אין סיבה שלא תוכל להעמיד לעצמה משימה דומה. אבל לשם כך נדרשת מנהיגות המסוגלת לראות מעבר לאירועי היום, להבין את התהליכים ההיסטוריים ולתרגם הזדמנויות למעשים.