אנחנו צודקים, אבל מאבדים את אמריקה | רובי חן

הרב שלי אמר לי שהשיקום מהשכול בנוי מנחמות קטנות לאורך זמן רב. בשבוע שעבר היה רגע כזה, כשעמדתי בוושינגטון לצד בני משפחותיהם של קרוב ל-50 אזרחים אמריקנים שנרצחו בשבעה באוקטובר. מזכיר המדינה מרקו רוביו הזמין אותנו לבירה האמריקנית. ואני, שיזמתי את האירוע ועמדתי שם קודם כול כאביו של איתי, הסתכלתי על הפנים סביבי וידעתי שקרה משהו חשוב.

המשפחות האלה חיות בין שני עולמות. יקיריהן נשאו דרכון אמריקני לצד הדרכון הישראלי, ונרצחו או נפלו בקרב גבורה בישראל: בקיבוצי העוטף, במסיבה ברעים, במוצבים ובטנקים על גבול הרצועה. בישראל השכול שלהן הוא חלק מאבל לאומי גדול, ובאמריקה מיעטו להדגיש שגם אזרחים אמריקנים נרצחו באותו בוקר. ביום ההוא בוושינגטון ראו אותנו. השמות נאמרו בקול, ובכירי הממשל הקשיבו, לחצו ידיים וחיבקו. מזכיר המדינה הצטלם עם כל משפחה ועם תמונת יקירהּ.

אי אפשר להפריז בחשיבות של זה. כשמעצמה אומרת למשפחה שכולה "את היקיר שלכם אנחנו זוכרים, הוא גם שלנו", היא לא רק מנחמת. היא מצהירה מי היא. אנחנו, המשפחות, מקווים שהטקס יהפוך למסורת שנתית, ושבשנה הבאה ייחשף בקרבת מחלקת המדינה מיצג הנושא את שמות יקירינו. אבל גם אנחנו בישראל צריכים להקשיב להצהרה הזאת היטב, כי חיבוק כזה מגיע עם ציפיות.

במשך 760 ימים נאבקנו להשיב את איתי הביתה. גם אחרי ששב, כחלל האמריקני האחרון שהוחזר מעזה, אני ממשיך לתחזק את הקשרים שלי בבית הלבן ובממשל. בפגישות האחרונות חזרה שוב ושוב אותה שאלה: מה הלך הרוח בציבור הישראלי? ניסיתי לענות ביושר. אבל גם אני שאלתי: מה אתם מצפים לראות מהממשלה החדשה בישראל?

את מה ששמעתי אפשר לסכם בשלוש נקודות

הראשונה: מה שקורה ביהודה ושומרון ובעזה ממש לא טוב, ובוושינגטון לא מסתירים את זה. מצפים שם לשינוי מדיניות שיביא רגיעה ויפתח מחדש את הדלת לקידום ולהרחבה של הסכמי אברהם. בעיני האמריקנים, ההסכמים האלה אינם מסמך היסטורי שנחתם על מדשאה. הם פרויקט המורשת של הנשיא טראמפ. ואני אומר, ברמה האישית, שהסכמי אברהם צריכים להיות גם המורשת של הנרצחים. הדרך להבטיח שההקרבה של איתי שלי ושל אלפים אחרים לא הייתה לשווא היא לוודא, באמצעות הסכמים כלכליים ומדיניים, שמלחמה כזאת לא תחזור לעולם.

השנייה: ההסברה הישראלית נוחלת כישלון חרוץ. שמעתי את זה בניסוחים מנומסים יותר ופחות, אבל המסר היה אחד: יש תחושה שלישראל ולראש הממשלה שלה פשוט לא אכפת מה חושבים עליהם בעולם, ועל אחת כמה וכמה בקרב הצעירים בארצות הברית. דור שלם של אמריקנים מכיר את ישראל מסרטונים של שלושים שניות, ואנחנו כמעט לא שם. לא בשפה שלהם, לא בפלטפורמות שלהם ולא בסיפורים שנוגעים בהם. משפחות הנרצחים האמריקנים יכולות להיות גשר לקהל הזה, אבל ככל שידוע לי, אין לכך כיום תוכנית סדורה.

השלישית: נדרשת עבודה גדולה כדי להשיב את האמון בין ישראל למדינות האזור. השותפויות שנבנו בשנים האחרונות שבירות יותר משנדמה. ואמון, כפי שכל משפחה שכולה יודעת, נבנה לאט ומתנפץ ברגע.

התמונה הכוללת מטרידה. מעמדה של ישראל בממשל הנוכחי אולי סביר, אבל מעמדה בקרב הציבור האמריקני רע. כשרוב האמריקנים, ובמיוחד הצעירים, חושבים היום על ישראל, המילה הראשונה שעולה בראשם היא genocide. אפשר לכעוס על זה, ואפשר לטעון שזה עיוות. אני, כאב שכול, יודע היטב מי פתח במלחמה הזאת ומה נעשה לילדינו בבוקר ההוא. אבל כעס הוא לא אסטרטגיה, וצדק שאף אחד לא שומע לא מגן עלינו.

מה שנדרש מהממשלה החדשה בישראל הוא חשיבה אסטרטגית. בינואר 2029 ייכנס לבית הלבן ממשל חדש, רפובליקני או דמוקרטי. איך תיראה מערכת היחסים בין ישראל לממשל הזה? את התשובה צריך להתחיל לבנות היום, לא למחרת הבחירות של 2028. ובראש ובראשונה צריך להחזיר את ישראל להיות נושא שאינו שנוי במחלוקת בין רפובליקנים לדמוקרטים.

במשך עשרות שנים ישראל הייתה אחד הדברים המעטים שאמריקה המפולגת הסכימה עליהם. אם נהפוך לסמל של צד אחד, נגלה יום אחד שהצד השני כבר לא שם, ושהצעירים של היום הם מקבלי ההחלטות של מחר.

זה מחייב אותנו לדבר עם כולם: עם הקונגרס כולו ולא רק עם חלקו, עם הקמפוסים ולא רק עם הקהילות שכבר אוהבות אותנו, ועם המדינות השכנות בשפה של אינטרסים משותפים ולא רק של כוח.

בוושינגטון ראו אותנו וחיבקו אותנו. המשפחות שעמדו שם, ואני ביניהן, קיבלו מתנה שאין לה מחיר. החובה שלנו עכשיו היא לוודא שגם בעוד עשר שנים, כשצעיר אמריקאי ישמע את שמו של איתי ואת שמות חבריו, הוא ירגיש הזדהות.

הכותב, יוזם אירוע הזכרון בוושינגטון, הוא אביו של איתי חן, לוחם שריון שנפל ב-7 באוקטובר בגבול רצועת עזה, נחטף לעזה והושב לישראל לאחר 760 ימים, החלל האמריקאי, והחייל הישראלי האחרון שהוחזר מעזה.