רותם בלוכמן הייתה רק בת 18 כשהכירה את יקיר, מי שיהפוך לבעלה ולמרכז עולמה. "היינו רק ילדים" היא מספרת לישראל היום.
במהלך עשר השנים שלאחר מכן, "עשר שנים טובות ושמחות שבהם גדלנו והתפתחנו ביחד," הם בנו חיים סביב אהבה ומשפחה, תוך תמיכה הדדית במקצועותיהם וגידול שני בניהם, שרותם התייחסה אליהם כ"העושר הכי גדול".
לזוג היה "מאוד ברור, שהדבר הכי חשוב בעולם זה קודם כל הבית, והילדים לפני הכל" היא אומרת. בנם הבכור התחיל כיתה א' רק חודש לפני שאביו נפל.
רב־סמל בכיר יקיר בלוכמן, בן 33, היה מפקד צוות בילוש בתחנת משטרת שגב שלום והתגורר עם משפחתו בדימונה. בבוקר 7 באוקטובר 2023 הוא יצא לאזור רעים כדי לעזור לאזרחים. הוא נפל בצהריים באותו יום במהלך מבצע חילוץ.
יום קודם לכן יצאה המשפחה לקמפינג בכנרת לקראת חג סוכות. "היינו חיים מטיול לטיול," אומרת רותם. "יש לנו תמונה משפחתית בים, פחות מ-24 שעות לפני שהוא נפל".
הם חזרו הביתה לדרום ביום שישי בערב השישי באוקטובר. למחרת בבוקר, החלו האזעקות.
כמעט לא היו אזעקות בדימונה לפני המלחמה, ולכן המשפחה לא הייתה מודאגת במיוחד בהתחלה. "כשהייתה אזעקה, היינו בטוחים שיש תקלה בצופרים". אומרת רותם. "הדבר הראשון שעשינו זה לקום ופשוט להסתכל בחלון. אף אחד לא הבין שזה יכול לקרות, במיוחד בדימונה".
ככל שהקולות, הפיצוצים וירי הנשק התקרבו, עברה המשפחה לחדר פנימי יותר בבית. יקיר קיבל עדכונים בפלאפון שלו. למרות שהיה ביום החופשי שלו, הוא החליט לעזור והצטרף לחבריו ליחידה שלו כדי לחלץ אזרחים, כמה מהם חברים. הוא יצא בסביבות 9 בבוקר.
במהלך פעולת החילוץ האחרונה שלו, מחבלים חמושים ירו טיל RPG לעבר רכבו מתוך בית. הוא נהרג במקום, זמן קצר לפני השעה שתיים בצהריים.
לקח כמעט שבוע עד שנודע לרותם מה קרה. עד אותו רגע היא הייתה בטוחה שיקיר עדיין בחיים.
"הייתי ממש ממש בטוחה," היא אומרת. בעיניה של רותם, יקיר היה בלתי שביר. "היינו צוחקים שיקיר זה קיר. זה בשם שלו. כשהוא קיר, שום דבר לא יכול לשבור, ושום דבר לא יכול להזיז אותו".
"כולם היו אומרים לי, אחר כך 'את ידעת'. אמרתי להם, תקשיבו. יקיר הוא בן אדם כל כך חזק. הוא יחזור. זה לא יכול להיות. הוא בן אדם מחושב. הוא מאוד קר. הוא לא בן אדם אימפולסיבי. הוא חייב לחזור".
בזמן שחיכתה לחדשות, רותם דאגה לילדים הקטנים שלה, ונזכרת בחוויה הבלתי נתפסת שבה היא מסרקת להם את השיער ובודקת אותם לכינים בזמן שהעולם מבחוץ מתפרק סביבה.
"אני זוכרת את עצמי כשהוא נעדר. יושבת, מסרקת. היה לילדים שיער ארוך. ואני מסרקת להם את השיער. ובודקת להם כינים. ואז אני אומרת, איזה מציאות. אני עושה את הדברים הכי יומיומיים. הכי שגרתיים בעולם. בזמן הזה שאני בכלל לא יודעת איפה בעלי. שיש מלחמה בחוץ ויש מחבלים. ואני לא יודעת איפה בעלי. אבל החיים מבקשים לתפקד כרגיל. כאילו כלום לא קרה".
לומדים איך לחיות עם אובדן
מאז שאיבדה את יקיר, רותם מנסה להתמודד עם האבל שלה ולהישען על משפחה וחברים לתמיכה. יקיר היה קרוב במיוחד למשפחתה ולאחיותיה.
"הוא היה חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלי" היא אומרת. "האחיות שלי איבדו אח".
יקיר עלה לארץ מרוסיה כילד, רק עם אימו. אחיו הקטן נולד מאוחר יותר בארץ. עם השנים, יקיר הפך לכמו אח לאחיותיה של רותם. לעיתים קרובות הוא בילה זמן אצל אחיותיה, שתה קפה וחלק איתן תחביבים, מדיג ועד בישול, ושיחק עם ילדיהן. רותם תיארה את היחסים שלהם כ"נפרדים ממני לגמרי".
הקשר הקרוב הזה הביא לכך שגם אחיותיה התאבלו על האובדן. "גם הם עברו אובדן" היא אומרת. "וגם להם היה קשה להיות שם בהתחלה".
עבור רותם, ללמוד איך לבקש ולקבל עזרה לקח זמן. בהתחלה היא לא ידעה איך לעשות זאת, ולא הייתה מוכנה להבין עד כמה קשה עוד יהיה לה.
"אני הייתי צריכה עזרה, לא ידעתי איך לבקש אותה. לא ידעתי בעצמי מה אני צריכה, אז לא יכולתי אפילו לדעת מה לבקש".
היום היא יודעת טוב יותר איך לבקש עזרה, במיוחד בימים הקשים יותר. לקראת 7 באוקטובר, כשציפתה ליום קשה, התקשרה רותם לאחותה וביקשה ממנה שילדיה יוכלו לישון אצלה.
"ידעתי להרים טלפון לאחותי ואמרתי לה. אני צריכה את העזרה שלך…שהילדים ישנו אצלך. ואני רוצה לשים את הטלפון שלי על שקט ולישון עד מאוחר. שיהיה לי קל לבכות. ושיהיה לי קל להיות עם עצמי. בלי האחריות הזו".
למרות זאת, החברים והמשפחה אינם יכולים למלא את החלל שיקיר השאיר.
"עדיין שום דבר בעולם זה לא כמו שבעלי איתי בבית. וחי איתי. וביומיום איתי. ומכין כריכים לילדים. עדיין בסופו של דבר ההתמודדות היא התמודדות שלי לבד. אני והילדים".
למצוא דרך להתקדם
בניגוד לקהילות הסמוכות לרצועת עזה, שהותקפו ב־7 באוקטובר, דימונה לא פונתה. לאחר מותו של יקיר עברה רותם עם ילדיה לפתח תקווה לתקופה קצרה, אך ביתם נפגע מטיל איראני. בתוך שנה היא חזרה לדימונה כדי להיות קרובה יותר למשפחתה.
"הבנו שהכי נכון לנו להיות ליד אנשים שמכירים אותנו ויכולים לעזור לנו. זה לא רק עזרה, זה אפילו עצם זה שיש לילד חברים שהוא מכיר ויכול ללכת איתם לטיול עם האופניים".
זמן קצר לאחר מותו של יקיר יצרה רותם קשר עם ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, עמותה ישראלית שמספקת סיוע רגשי, חברתי ומעשי למשפחותיהם של חללי צה"ל וכוחות הביטחון. עבור רותם ובניה הפכה העמותה למקור תמיכה חשוב, במיוחד עבור בנה הבכור, שהתקשה מאוד להתמודד עם מות אביו.
"ניסינו כל מיני דרכים כדי לעזור לו. ולבסוף הוא התאהב בספורט. כל הטיפול הוא טיפול דרך ספורט". דרך הארגון הוא מתאמן פעמיים בשבוע עם מאמן פרטי וגם מתחרה בנבחרת נינג'ה. "זה פשוט עשה פלאים לילד. מילד שהיה לו המון, המון קשיים. הוא מצא איך לתעל את האנרגיה שלו למקום אחר. והוא פורח".
העמותה גם מממנת מפגשים לילדים שאיבדו הורה, המתקיימים ארבע פעמים בשנה. המפגשים נותנים לבניה של רותם הזדמנות לבלות עם בני גילם שמבינים את מה שהם עוברים. "הם מחכים מאוד מאוד למפגשים האלו" אומרת רותם. "זה הזמן שלהם להיות עם קבוצת השווים שלהם. עם מי שמבין אותם".
ילדים שאיבדו את הוריהם לפני שנים יכולים לספק פרספקטיבה שמגיעה רק עם הזמן. "אני חושבת שהבן שלי לא עז לפתוח או אפילו לחשוב עליהם עם אנשים אחרים" היא הוסיפה.
הארגון משמש גם עבור רותם כקהילה. במפגשים לאלמנות היא מצאה נשים שהבינו את החוויה של אובדן בני ובנות זוג באופן שאפילו הקרובים לה ביותר לא הצליחו להבין. במפגש אחד בחנוכה היא ישבה עם אלמנות אחרות ודיברה על מאבקיה. "זה היה, אני זוכרת, הפעם הראשונה. שהיה מישהו שיכול להבין אותי. שאני יכולה לדבר, אני יכולה להגיד מה יש לי".
מפגש אחד עם תמי שלח, יו״ר ארגון אלמנות ויתומי צה״ל, נחרט בזיכרונה. שלח התאלמנה לפני כמה עשורים, כשבעלה, סגן־אלוף אהוד שלח, נפל במלחמת יום הכיפורים. ילדיה היו צעירים באותה תקופה, אך גדלו והפכו למבוגרים מצליחים, שחלקם אף הפכו לטייסים.
באותה תקופה רותם עדיין הייתה שקועה באבלה ולא יכלה לדמיין חיים ללא בעלה. "אני חשבתי שאני עומדת למות ביחד איתו. שלא יהיה לי עוד משהו בחיים," היא אומרת. סיפורה של שלח הראה לה שאפשר לשרוד את האובדן ועדיין לבנות חיים.
"היא (תמי) באה והיא אומרת לי "תקשיבי, שבסוף הילדים קמים על הרגליים, בסוף הם הופכים להיות כל אחד מוצלח בפני עצמו. יהיה לך חיים, יהיה לך עתיד. את לא מתה". דבריה של שלח נתנו לרותם תקווה שגם לה ולילדיה יהיה עתיד.
עו"ד זהבה גרוס מידן, יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, מציין: "שלוש שנים אחרי השבעה באוקטובר, מדינת ישראל מחויבת לא רק לזכור את הנופלים, אלא גם לעמוד לצד המשפחות שנושאות את האובדן בכל יום מחדש.
האלמנות והיתומים ממשיכים לבנות את חייהם בתוך מציאות שנכפתה עליהם והאחריות שלנו כחברה היא להבטיח שהם מקבלים את המקום, ההכרה והליווי הראויים להם. אנחנו נמשיך להשמיע את קולם, לעמוד על זכויותיהם ולהיות לצדם לאורך כל הדרך".
שלומי נחומסון, מנכ"ל ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, הוסיף: "מאז השבעה באוקטובר הארגון נדרש להרחיב באופן משמעותי את המענים שהוא מעניק לאלמנות וליתומים ולהתאים אותם למציאות החדשה.
"שלוש שנים אחרי, אנחנו כבר יודעים שאין מענה אחד שמתאים לכולם, כל משפחה מתמודדת אחרת וכל שלב בחיים מביא איתו צורך אחר. אנו בארגון אלמנות ויתומי צה"ל נמשיך להתאים את פעילותנו לצורכי המשפחות, להרחיב את התמיכה בהן וללוות אותן בכל שלב בדרך".
לזכור את יקיר
כשנשאלה איך היא רוצה שאנשים יזכרו את יקיר, רותם הרהרה בזמן שבילו ביחד והחשיבות שבהכרת תודה על הרגעים הרגילים בחיי המשפחה, אפילו ודווקא אלה שעלולים להיות קשים לפעמים.
"אני חושבת שהדבר הכי חשוב לי, שיידעו מי הוא יקיר. זה נשמע קצת פרדוקס, שתזכרו שלא חיים לנצח, והזמן עם הילדים זה זמן שלא חוזר, ודווקא הימים שלפעמים יכול להיות היו קשים, הטיולים, שצריך להרכיב בהם אוהל, וצריך ללמד בסבלנות את הילד איך לדוג, דווקא הרגעים שהם קצת יותר מאתגרים, זה הרגעים הכי יפים, והרגעים שנשארו שם בשביל הילדים, והזיכרונות הכי טובים".
היא גם הדגישה את החשיבות שבהכרת תודה על כל יום ובכך שלא לוקחים דבר כמובן מאליו. "אני חושבת שכשאתה חי במדינת ישראל, זה עוד יותר בולט". היא הוסיפה. "אתה לא יודע מה יהיה, ואתה לא יודע אם מחר בבוקר תקום לעוד מלחמה".
אנשים אומרים לרותם כל הזמן שהיא חזקה, היא אומרת, למרות שהיא מעדיפה שלא להיות כזאת. "אני לא רציתי להיות חזקה. אני לא רוצה להיות חזקה. ואני באמת לא רוצה שבעלי יהיה גיבור. אני רציתי שהוא יהיה פה. איתי. אבל לפעמים, החיים דורשים מאיתנו להיות חזקים, ולהיות גם איפה שלא חשבנו שנצטרך להיות.
"אנחנו לא בוחרים את הקלפים שאיתם אנחנו צריכים לשחק את החיים. אבל אלה הקלפים שקיבלנו, ועם זה צריך לשחק, ולנסות לעשות את הכי טוב שלנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו