התרעה לרה"מ בנימין נתניהו ולכל ראשי המפלגות הציוניות מפני תוכנית חדשה ברשות התכנון, אשר עומדת להטיל מגבלות נוספות על התפתחות ההתיישבות הכפרית היהודית, בעיקר בגליל ובנגב. מדובר בתוכנית מתאר ארצית חדשה תחת השם "שינוי מספר 5 לתמ"א 35 לפיתוח ולשימור יישובים כפריים". נזכיר לרה"מ נתניהו כי תיק הפנים, המופקד על רשות התכנון, מצוי בימים אלה בידיו.
תוכנית המתאר הארצית, תמ"א 35, שאושרה עוד בממשלתו של אריאל שרון בשנת 2005, גובשה בהשראת תפיסות ירוקות אירופיות בשאיפה לשימור השטחים הפתוחים. במסגרת התוכנית הוטלו על ההתיישבות היהודית שתי מגבלות יסוד: המגבלה הראשונה מנעה כמעט לגמרי הקמת יישובים יהודיים חדשים, המגבלה השנייה התבטאה בנספח לוח 2, שהטיל מכסה נוקשה לכמות בתי האב ליישוב - במבט כללי, לא יותר מ־400 בתי אב. מכסה שכזו לא הוטלה על שום יישוב שאינו יהודי. מגבלת ההרחבה ביישובים חוסמת כבר יותר משני עשורים את הקליטה של דור צעיר, והיישובים הולכים ומזדקנים.
הפער בין היצע לביקוש מעלה בהתמדה את מחיר הבתים והמגרשים באופן שהופך את החלום לבית צמוד קרקע במרחב כפרי עבור משפחה צעירה, גם בפריפריה, לפריבילגיה לעשירים בלבד. הטלת ההגבלות על פיתוח היישובים היהודיים החלישה את האחיזה היהודית במרחבי הפריפריה. לעומת זאת, הבנייה הערבית במרחבים הפתוחים בגליל ובנגב התפתחה בתאוצה, במידה רבה בתמיכת רשויות התכנון, כשהיא משוחררת ממרבית אילוצי תמ"א 35.
איילת שקד, בהיותה שרת הפנים, הכירה בדיכוי ההתיישבות הכפרית היהודית, אך כשביקשה להסיר את מגבלת לוח 2, נחסמה מיידית בידי הייעוץ המשפטי. הביקורת הפוליטית נגד מגבלות אלה הלכה והתעצמה. במענה לה - במידה לא מבוטלת של עורמה - גובשה ברשות התכנון התוכנית החדשה. היא מציעה לכאורה תיקון בהגדלת המכסה להתרחבות היישובים, אולם לימוד משמעויותיה מגלה שהיא מסוכנת לעתיד ההתיישבות אף יותר מהתוכנית הקודמת. היא מטילה למעשה תנאים דרקוניים על הגשת תוכניות מתאר להרחבת יישובים, באופן שהופך את קידום התוכניות בתהליכי אישור בוועדות התכנון למשימה כמעט חסרת סיכוי.
לדוגמה, מלבד חתירה לצמצום גודל המגרש לבית משפחתי לשליש דונם, התוכנית קובעת, בין השאר, שבכל הרחבה חדשה יש צורך ב"תמהיל" שיכלול 30% יחידות דיור קטנות בגודל ממוצע של 80 מ"ר. על פניו זה לא נראה נורא. העוקץ טמון בכך שכל בתי היישוב הקיימים מובאים בחשבון הכולל במסגרת התמהיל. התנאי הזה מגביל למעשה את שיווק המגרשים החדשים בהבנה שבתנאי צמצום שכאלה, משפחה הבוחנת אם להתיישב ביישוב כפרי בגליל או בנגב, ותגלה שדוחסים אותה לתנאי צפיפות הדומים לאלו שבעיר, פשוט לא תגיע.
פוסט ציונות
המתכננים ברשות התכנון פועלים באצטלת "תכנון מקצועי". אלא שבשונה מתכנון פרויקט בהנדסת בניין, התכנון המרחבי בכל מדינה, בוודאי בישראל, מעורב ביסודו בהשקפת עולם ערכית. מראשיתו התכנון המרחבי במדינת ישראל ביטא השקפת עולם ציונית. במסגרתו פעל גם רה"מ יצחק רבין כשיזם ב־1975 את הקמת המצפים בגליל. בעשורים האחרונים החליפו המתכננים החדשים את מצפן החזון הציוני במצפן פוסט־ציוני מובהק.
בין המשפיעים על שינוי הגישה הערכית לתכנון המרחבי במדינת ישראל נמצאים פרופסורים דוגמת סנדי קידר, אורן יפתחאל וארז צפדיה. לדוגמה, במאמר משנת 2002 המליץ צפדיה: "לעצור באופן גורף הקמת יישובים חדשים בעבור האוכלוסייה היהודית בכל מקום במרחב". במקביל להרחיב את היישובים הערביים "גם לשם קליטתם המחודשת של פליטים פלסטינים". כך, במשך יותר מדור עוצבו לימודי התכנון המרחבי והעירוני באקדמיה הישראלית בהשפעת ארגונים ירוקים ובהשפעת תודעת האשמה, שלפיה 'המפעל הציוני עסק מאה שנים בנישול הילידים הפלסטינים ועכשיו הגיע זמן תיקון'.
בהכוונת גישה זו בתמ"א 35 האוכלוסייה היהודית נדחקת בעשורים האחרונים אל מגדלי רצועת החוף ההולכים ונפרסים בצפיפות מאשקלון ועד נהריה. בעוד היישובים הכפריים היהודיים בגליל ובנגב סובלים מדיכוי מגביל, המרחב הפתוח נותר פנוי להרחבת היישובים הלא יהודיים.
סוגיה מרכזית זו חייבת לקבל ביטוי במערכת הבחירות. בשונה מההנהגה הישראלית, הנהגת המפלגות הערביות מכירה היטב את דרישותיה בתחום זה. ד"ר יוסוף ג'בארין, יו"ר המפלגה המשותפת, הצהיר לדוגמה על המחיר שמפלגתו תדרוש תמורת רשת ביטחון להקמת ממשלת השינוי. הדרישות ממוקדות קודם כל בתחום התכנון והבנייה להרחבת האחיזה המרחבית של המגזר הערבי, בכל מרחבי הארץ.
לקראת הבחירות המתקרבות רצוי לאזרחים היהודים להכיר כי המקופחים העיקריים בארץ בתחומי שיווק קרקעות הלאום ומחירי הדירות הם לא הערבים, גם לא הדרוזים - אלא היהודים המשרתים. הנושא קריטי ליוקר המחיה, לאיכות החיים הישראלית ולאחיזה הציונית במרחבי הארץ, וראוי שיקבל תשומת לב מרכזית בתביעות האזרח היהודי ממנהיגיו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו