הפרעות ביו"ש פוגעות במישרין בשותפות עם ארה"ב - והתירוצים רק מחמירים את המצב

בשבועות האחרונים הגיעו כמה וכמה אירועים בישראל וביו"ש לכותרות בארה"ב, והציפו את המתח שבין התנהלותה של ירושלים לבין האופן שבו היא נתפסת בקרב אמריקנים.

בראשית ספטמבר הגיע השגריר האמריקני מייק האקבי, מידידיה הגדולים ביותר של ישראל, לכפר תורמוס־עיא כדי להיפגש עם פלסטינים בעלי אזרחות אמריקנית שהתלוננו על אלימות כלפיהם מצד מתיישבים. האקבי גינה במפורש את "מעשי הטרור" מצד יהודים. ב־11 באוקטובר שודרה כתבת עומק במסגרת התוכנית "60 דקות", אחת ממדורות השבט האמריקניות, שכללה טענות על אלימות מתיישבים ועל היעדרה של אכיפה מצד מדינת ישראל.

ב־16 באוקטובר העידה הצלמת הוותיקה של עיתון ה"וושינגטון פוסט" כי הותקפה באלימות על ידי מתיישבים יהודים וכי נגנבו חפציה מבלי שחיילים ששהו במקום עשו דבר. במקביל, כמה כלי תקשורת אמריקניים ממסדיים דיווחו בחודשים האחרונים על הטרדות ועל תקיפות של נוצרים בישראל. העיתון "וול־סטריט ג'ורנל" השמרני אף הגדיל לכתוב על "התגברות העוינות בקרב צעירים ישראלים כלפי נוצרים".

שורת האירועים האלה מתווספת להצהרות האחרונות המגיעות מצידם של גורמים ישראליים בעלי השפעה על ממשלת ישראל הנוכחית: השר בן גביר קרא בגלוי להשמיט מרוח צה"ל את האיסור המפורש על פגיעה באזרחים בלתי מעורבים ובשבויי מלחמה, ואילו הרב דוב ליאור פרסם פסיקת הלכה שמתירה ליהודים לגנוב זיתים מעצים הנמצאים באדמות פלסטיניות ובבעלותם של פלסטינים.

רבים מהישראלים שומעים על הדיווחים הללו, נאנחים, וממשיכים בחייהם. להבדיל, מי שמצוי כמוני בשיח עם תומכי ישראל בארה"ב - משני צידי המתרס הפוליטי - שומע עד כמה הסוגיות הללו מסעירות אותם. "תגיד לי שזה לא נכון", אמרה לי רפובליקנית אחת מפלורידה, תומכת טראמפ בכל נימי נפשה, אחרי הכתבה ב"60 דקות". "איך אני מסביר עכשיו את ההיתר ההלכתי לבזוז רכוש פרטי?" שאל אותי יהודי אמריקני חם אחר שתרם לישראל מיליוני דולרים. "הצלחתם להרוג את כל ההנהגה האיראנית, אבל לא לטפל ב־150 עבריינים?" שאל אותי אדם בעל השפעה במפלגה הרפובליקנית. עניתי מה שעניתי, אבל עמוק בלב גם אני הבנתי: אין לי באמת תשובה.

האירועים האלה מתרחשים על רקע שחיקה מתמשכת ביסודות התמיכה האמריקנית בישראל. כך, למשל, בסקר גאלופ מפברואר 2026 הביעו יותר אמריקנים הזדהות עם הפלסטינים מאשר עם ישראל - לראשונה מאז החלה המדידה ב־2001. סקר Pew מאביב 2026 מצא ש־60 אחוזים מהאמריקנים מחזיקים בדעה שלילית על ישראל. ביולי 2026 הצביעו רוב בקרב חברי הקונגרס הדמוקרטים בעד ביטול הסיוע הצבאי השנתי לישראל. בקרב המפלגה הרפובליקנית ירדה התמיכה בישראל לשפל של 20 שנים, ומרבית הרפובליקנים עד גיל 50 הביעו עמדות שליליות על ישראל. התמיכה בישראל צונחת גם בקרב מעוזי התמיכה המסורתיים בישראל, ובמרכזם יהדות ארה"ב והקהילה האוונגליסטית.

עמדותיהם הפרו־ישראליות של הנשיאים טראמפ וביידן מטשטשת, כל אחת בדרכה, את עומק השינוי המתחולל מתחת לפני השטח, ואין להניח שגם נשיאי העתיד יחושו באותה המחויבות האישית כלפי ישראל. בשתי המפלגות מתחזקות קבוצות ביקורתיות כלפי ישראל, הרואות בה נטל ולא נכס, כל אחת מסיבותיה שלה. המגמה בולטת במיוחד במפלגה הדמוקרטית, אך מתרחשת במידה לא מבוטלת גם במפלגה הרפובליקנית. העתיד של הברית נראה מטריד מתמיד, בייחוד אם מביאים בחשבון את עמדות הצעירים האמריקנים.

הברית תמיד התבססה על אינטרסים משותפים, אבל לא פחות מכך - על ערכים משותפים ועל עמדות הציבור האמריקני. שורת האירועים האחרונים פוגעת במישרין בתחושת ההזדהות ושותפות הגורל שליוותה אמריקנים רבים כל כך ביחס לישראל מאז היווסדה - נדבך מרכזי בשותפות האסטרטגית. בארה"ב הדמוקרטים רגישים במיוחד לסוגיות של זכויות אדם, אך הרפובליקנים רגישים לא פחות לסוגיות של קניין פרטי ויחס למיעוטים דתיים. בחודשים האחרונים נדמה שישראל עושה מאמץ ניכר להרחיק את שתי הקבוצות גם יחד. "הם בדיוק כמונו", כך תיאר קמפיין איפא"ק את הישראלים במהלך קמפיין תקשורתי אפקטיבי שיזמו לאחרונה. אירועים כמו אלה שתוארו כאן מציגים לאמריקני הממוצע את ההפך הגמור.

שימור הברית האסטרטגית עם ארה"ב הוא נדבך חיוני בקיומה ובביטחונה של מדינת ישראל, ולשם כך נדרשת מדיניות ברורה שצריכה להיות מובנת מאליה גם ללא ההקשר האמריקני: אפס סובלנות לאלימות כלפי חפים מפשע, לפגיעה ברכוש פרטי ולעבירות על החוק, בלי קריצה ובלי העלמת עין. בייחוד נדרשת כאן מדיניות תקיפה ונחושה מול פגיעה באזרחים אמריקנים או יחס מפלה לנוצרים - סוגיות הרגישות במיוחד לממשל הנוכחי. פעולתם של מעטים, שאינם מייצגים את הרוב הדומם בישראל, מתקבלת לעיתים קרובות מדי בשקט ובתירוצים תחת הממשלה הנוכחית, המכתימים את מדינת ישראל כולה - ואת המחיר נשלם כולנו. זה הזמן להתעורר, כי האשראי האמריקני הולך להיגמר.

הכותב הוא ראש ענף חיזבאללה לשעבר באמ"ן ועמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי