"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

איך שוב לא למדנו כלום

טבח 7.10 אמור להיות אירוע שמשנה סדרי עולם • בנקודת הזמן הנוכחית זה לא קורה וכולנו מוזמנים להיות מודאגים • בעיקר בגלל שמרוב מחלוקות על סוג ועדת החקירה - לא קורה שום דבר

0השמעה
מאחורי דלת הממ"ד צפו ועלו הטראומות היהודיות , גדעון מרקוביץ'
מאחורי דלת הממ"ד צפו ועלו הטראומות היהודיות | צילום: גדעון מרקוביץ'

יותר מחודש אחרי אותה שבת הגיעו לבית הכנסת שלנו אורחים לא מוכרים. זוג צעיר ובנם הפעוט. הם ביקשו לברך את ברכת "הגומל". קולם נחנק בזמן הברכה. הם עדיין רעדו.

מנהג לא יפה, אך ישראלי עד מאוד, הוא לגשת למברכי הגומל ולברר איתם מה הסיפור ועל מה בירכו. כולם ניגשו לשאול. הם סיפרו שהם גרים אצלנו בשכונה, אבל את שמחת תורה הם עשו אצל המשפחה באחד מיישובי העוטף. במשך שעות, מהבוקר ועד שהגיעו לחלץ אותם, החזיקה אישה צעירה ביד אחת את ידית דלת הממ"ד, וביד השנייה ניסתה להשתיק את בכי התינוק. בעדינות שלא יקרה לו משהו חלילה. אבל שלא יחשוף את מקומם. כן, כן. לאיש לא היה צורך לפרט מה המשמעות המלאה של הדימוי הזה, ולאן הוא לוקח.

צה"ל חיסל מחבל שהחזיק חטופים רבים ומחבל שפשט לבארי ב-7.10 // דובר צה"ל

אז למה באתם לברך אחרי יותר מחודש? שאלנו. בשלב הזה לא רק הם בכו. והם הודו שפשוט לא מצאו כוח. לא היינו מסוגלים. וזה, דווקא הרגע העדין הזה, עם הסוף הטוב שלו, היה רגע ששבר לב ונצרב בו. למרות שהתקופה ההיא הנחיתה עלינו כמות בלתי נתפסת של שיברונות לב, של רגעים, תמונות ושמות שלעולם לא נוכל לשכוח. למרות שאצלנו במשפחה שכלנו את נויה הקטנה ואת דודה כרמלה, שנורו חבוקות. למרות החטופים.

דווקא בסיפור של אנשים זרים שבאו לברך הגומל היה משהו שנתן דמות ומסגרת לכל הכאוס הרגשי. כל דובר עברית מבין מה המשמעות של יד רועדת מנסה להשתיק תינוק. של הורים שזורקים ילד מהחלון כדי להותיר למשפחה שריד ופליט. של חיפוש נואש אחר מסתור, ושל מחנות עקורים.

כל מי שנולד במדינת ישראל חונך להאמין שזה לא יקרה עוד לעולם. והנה, לפני שלוש שנים זה קרה. נכון, לא בהיקפים ההם. לא בממדים, אבל בחוויות האישיות, המשפחתיות. בקהילות היישובים שנפגעו. מאחורי דלת הממ"ד ובמיגוניות שהיו למלכודות צפו ועלו הטראומות היהודיות, והמילה שאין לנקוב בשמה "שואה", שכולנו רצינו להאמין כי הושלכה הרחק־הרחק מאחור בדרך לבניית הבית הלאומי שהוא כתובת המגורים שלנו.

מתעלמים מתרחישי עתיד

ויש עוד הבדל. מהשואה למדנו, את השואה חקרנו ולימדנו, ועדיין חוקרים ומלמדים, ונשבענו לא רק לנקום, אלא גם לדאוג שהיא לא תקרה שוב לעולם. לא לנו ולא לאחרים. גם 7 הנורא ההוא אמור בסופו של דבר להסתמן אצלנו - על לוח הלב ועל לוח השנה - כאירוע משנה סדרי עולם. אבל בנקודה הזאת כולנו מוזמנים להיות מודאגים. גם בגלל שמרוב מחלוקות על סוג ועדת החקירה - לאומית או ממלכתית או פוליטית - אין בינתיים כלום. לא ועדה, ובעיקר לא חקירה. אבל לא רק.

יש מעט מאוד דברים בישראל שאין עליהם מחלוקת. אבל הנה אחד: 7 באוקטובר הוכיח ש־50 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים לא למדנו כלום. שוב קונספציה שהופכת לעיקר אמונה. שוב יוהרה וזלזול. לא רק באויב, אלא גם בכל מי שצעירה או זוטר או תצפיתנית. ושוב תסמונת "האיש החכם ביותר בחדר", וכמובן התעקשות לנצח במלחמה הקודמת ולהתעלם מתרחישי עתיד.

גם בגלל התאריך, המחדל של טבח 7 באוקטובר זועק את זעקת "איך לא למדנו כלום". והנה לפני ימים ספורים נחתה עלינו (סליחה על משחק המילים הנלוז) פרשת פליי דובאי והטייס המחבל, והבהירה שבהחלט יכול להיות שגם מ־7 באוקטובר לא למדנו ולא נלמד דבר. הפעם זה לקח רק שלוש שנים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר