חזרתי הביתה, אבל הדרך לא הסתיימה
מהאמונה שהחזיקה אותי במנהרות ועד החזרה לאבא ולמשפחה - השיקום נמשך • עכשיו אני רוצה להפוך את המסירות שהפגינו למעני למחויבות: לזכור, להיות נוכח ולפעול למען אחרים

שלוש שנים עברו מאז 7 באוקטובר. זהו יום הזיכרון הראשון שאני יכול לציין כאן, ולא במנהרות. ביום הזיכרון הזה אני זוכר חברים שנרצחו ונפלו, אנשים שהכרתי ועבדתי לצידם. מאחורי השמות והתמונות יש עבורי פנים, קולות וזיכרונות מחיים שהיו אמורים להימשך. אני חושב עליהם ועל המשפחות שנושאות מאז את האובדן בכל יום.
שנתיים הייתי בשבי, ובימים האלה אני מציין שנה לחזרתי הביתה. אני חזרתי למשפחה שלי. מתוך החזרה נולדה עבורי אחריות: לשאת את זכרם של מי שאיבדנו, לעמוד לצד המשפחות ולפעול למען מי שעדיין מתמודדים עם פצעי המלחמה. במשך שנתיים אנשים שלא הכירו אותי קיבלו על עצמם אחריות לגורלי. היום, כשאני יכול שוב להשמיע קול, המחויבות הזאת מוטלת גם עלי.
בשבי, האמונה עזרה לי לשמור על מי שאני בתוך מציאות שנועדה לשלול ממני הכל. המחבלים שלטו בתנאי חיי, ביכולת שלי לדבר ולנוע. התפילה, גם כשהתקיימה רק בלב, שמרה על הקשר עם הבית, עם הערכים שעליהם גדלתי ועם הקדוש ברוך הוא. השבת נתנה משמעות לזמן במקום שבו הימים איבדו את ההבדלים ביניהם.
בונים יציבות מחדש
היו רגעים שבהם פחדתי מאוד וכוחותיי אזלו. האמונה לא חסכה ממני את הקושי; היא אפשרה לי לעמוד בתוכו. אמרתי לעצמי: ״לא משנה מה יקרה, אני בידיים של בורא עולם״. המילים האלה עזרו לי להתקיים במציאות שנכפתה עלי.
באותם ימים, אבא שלי נאבק להשיג את המטרה שהציב לעצמו בשיקום: לעמוד על רגליו כשאחזור ולומר לי שהוא אוהב אותי. אני נאחזתי באפשרות להגיע אליו; הוא נאחז באפשרות לקבל אותי. כשחזרתי, הרגע הזה קרה. אבל המפגש לא סיים את הדרך שלנו. היום השיקום משותף, והמשפחה כולה לומדת לבנות מחדש יציבות.
רק אחרי שחזרתי הבנתי את היקף המאבק למעננו. אנשים נשאו את תמונתי בלי להכיר אותי, התפללו עלי ועמדו לצד משפחתי. חיילים וחיילות ואנשי כוחות הביטחון סיכנו את חייהם כדי להשיב אותנו ולהגן על המדינה. אנשים נהרגו ונפצעו, ומשפחות שילמו מחיר שאין לו פיצוי. המסירות הזאת מחייבת אותי לשאול מה אני עושה כעת עבור אחרים.
יום הזיכרון צריך להציב בפנינו גם את השאלה הזאת: האם נדע להתמיד במחויבות שלנו כשהשיקום יתארך, כשהביקורים אצל המשפחות השכולות יתמעטו וכשתשומת הלב הציבורית תעבור הלאה? האחריות של המדינה היא להבטיח טיפול רציף ומענה למשפחות. האחריות של כולנו היא להישאר נוכחים בחייהן.
להתמיד במחויבות
אנחנו מרבים לדבר על חוסן ועל גבורה. כשאנחנו מכנים מישהו גיבור, אסור שההערכה אליו תהפוך לציפייה שיסתדר בכוחות עצמו. אפשר להקשיב בלי לדרוש ממנו להתגבר, ולהבין שהזמן שעבר מאז האסון אינו מעיד בהכרח על המרחק ממנו.
אני מייחל לשובם של כל החיילים הביתה בשלום, להחלמתם של הפצועים והפצועות, ומחבק את המשפחות שאיבדו את היקר להן מכל.
הזיכרון מחייב אותנו לדאוג לאנשים שנושאים אותו בכל יום, גם כשהטקס מסתיים.
עם ישראל חי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו