שורדת השואה שפתחה את ביתה לשורדי הנובה: “פיניתי את הבית פעם אחת. אני לא מפנה אותו יותר"
ללה לוי נמלטה ממסיבת הנובה תחת אש והגיעה עם שורדים נוספים לקיבוץ סעד, שם מצאה מחסה בביתה של שרה ג׳קסון, ניצולת שואה שלא ידעה באותן שעות את ממדי המתקפה • בזמן ששרה הציעה להם אוכל וניסתה להרגיע הם בחרו שלא לספר לה את את ממדי האירוע • מאז השתיים נשארו בקשר: "אני רוצה שכל העולם ידע מי זו שרה ג׳קסון" • צפו בסרטון
| עודכן:

ללה לוי, בת 30 מראשון לציון, הגיעה למסיבת הנובה ב־7 באוקטובר כדי לעבוד בבר. היא נסעה לשם עם שלוש מחברותיה והייתה אמורה להתחיל את המשמרת בשעה שמונה בבוקר. במהלך הלילה היא לא הרגישה טוב, התרחקה מהרחבה וישבה לנוח במאהל. בשעה 6:29, כשראתה את מטחי הרקטות בשמיים, הבינה שהמסיבה הסתיימה והחלה לחפש דרך לצאת מהשטח.
מי שהיה אז בן זוגה היה באזור המסיבה, וללה הצטרפה אליו לרכב. במהלך הנסיעה הם הבינו בהדרגה שלא מדובר רק בירי רקטות. בניסיון למצוא מחסה עצרו ליד מיגונית, אך אז נפתחה לעברם אש. ללה מספרת כי הסתתרה עם חבריה מאחורי הרכב בזמן שכדורים חלפו בסמוך אליהם, עד שהצליחו להיכנס שוב למכונית ולהמשיך בנסיעה.
בהמשך עצרו במיגונית נוספת. רוכבי אופניים שפגשו במקום הזהירו אותם מפני חוליה שנמצאת בהמשך הדרך. ללה וחבריה החליטו להמשיך, ובסופו של דבר הצליחו להגיע לקיבוץ סעד.
באותו בוקר הייתה שרה ג׳קסון בביתה שבסעד והתכוננה ללכת לתפילת שמחת תורה בבית הכנסת. שרה, שמתגוררת בקיבוץ כבר יותר משישה עשורים, לא פתחה טלוויזיה או רדיו ולא השתמשה בטלפון, בגלל החג והשבת. היא שמעה את האזעקות וראתה צעירים שנכנסו לקיבוץ, אך לא ידעה מה מתרחש מחוץ לבית.
השתיים שחזרו את סיפוריהן מהיום הקשה במסגרת פרויקט מיוחד של "היום" לרגל 3 שנים לטבח ה-7 באוקטובר, המורכב מ-3 פרקים שבכל אחד מהם מספרים שורדים, כשברקע מוקרנים תיעודים מהיום הקשה ובהם אלה שצילמו הדוברים עצמם, על האנשים שפגשו במהלך שעות האימה, הערבות ההדדית ששהתעוררה והקשרים העמוקים שנוצרו ונמשכים עד היום. העדויות צולמו כשמאחורי השורדים מוקרנים תיעודים ממסיבת הנובה ומאירועי 7 באוקטובר, בהם גם חומרים שצולמו על ידי הדוברים באותן שעות.
על הרקע הזה מספרת ללה איך ראתה את שרה יוצאת מביתה, מסתכלת על החבורה ושואלת אם הם צריכים משהו ואם הם רוצים להיכנס. כך מצאו עצמם שורדי המסיבה בביתה של אישה שמעולם לא פגשו. ללה עדיין חששה להיכנס לבית ולהישאר במקום סגור, אבל פיצוץ שנשמע סמוך לשער הכריע את ההתלבטות. הם נכנסו פנימה היישר לממ"ד. שרה, שעוד לא הבינה את ממדי האירוע, ניסתה לעשות את הדבר הטבעי מבחינתה: להציע לאורחים אוכל ושתייה.
במהלך השעות בממ"ד ניסתה שרה גם להעסיק אותם וסיפרה על חייה. בילדותה חיה עם משפחתה בפולין. לאחר שאביה החליט לעזוב את עיר מגוריהם, נותרה אחותה הגדולה עם סבתה ושתיהן נספו. שרה, הוריה ואחיה הוגלו בהמשך לסיביר, שם חיו במשך שנות המלחמה. לאחר המלחמה חזרה המשפחה לאירופה ובהמשך עלתה לישראל.
עבור ללה, שעד אותו רגע ניסתה לעכל את התמונות והדיווחים שהגיעו מהיישובים ומהמסיבה, המפגש עם סיפורה של שרה קיבל משמעות נוספת. היא והאחרים בבית החליטו שלא לשתף אותה בכל מה שמתרחש. "הבנו שהיא שורדת שואה", מספרת ללה. "אין לנו צורך שוב להלחיץ אותה או להפעיל לה איזשהו טריגר".
ללה מספרת שבשלב מסוים התבקשו להתפנות מהאזור, אך שרה סירבה לעזוב. "אני פיניתי פעם אחת את הבית שלי. אני לא מפנה אותו יותר", אמרה. לאחר שעות בבית, יצאה ללה עם חלק מהקבוצה מסעד והמשיכה בדרכה. שרה ביקשה מהצעירים להשאיר לה מספר טלפון, כדי שתוכל לוודא שהגיעו בשלום. רק לאחר צאת החג, היא מספרת, התחילה להבין מה התרחש סביבה באותו יום.
הקשר בין ללה לשרה לא הסתיים שם. ללה מספרת שרצתה שיידעו על האישה הזרה שפתחה את ביתה, אך עם הזמן הבינה שגם עבורה נוצר שם קשר אחר. "אני רוצה שהיא תהיה חלק מהחיים שלי". מאז השתיים שמרו על קשר בחגים וללה אף הוזמנה להדלקת נרות חנוכה עם ילדיה, נכדיה וניניה של שרה. במפגש ביניהן לצורך הפרויקט אפשר היה לראות שהקשר כבר מזמן אינו מסתכם במה שקרה באותו בוקר. שרה התעניינה בחייה של ללה, שאלה אם כבר התחתנה והזמינה אותה לבקר בסעד עם הגבר שאיתו תרצה להקים בית.
"כל מפגש כזה מחזיר אותנו לרגע שבו, בתוך התופת וחוסר הוודאות, אדם אחד בחר לעצור, להושיט יד ולהציל חיים”, אומר ריף פרץ, מנכ"ל עמותת קהילת שבט הנובה. "החיבור בין השורדים לבין האנשים שהצילו אותם הוא רגע עוצמתי של הכרת תודה, סגירת מעגל ותקווה. עבורנו בעמותת קהילת שבט הנובה, החיבור לפרויקט הוא חלק מהמחויבות ללוות את השורדים ואת המשפחות השכולות, לתת מקום לסיפורים האישיים שלהם ולסייע להם במסע הארוך של שיקום ובניית החיים מחדש. לצד הכאב הגדול, הפרויקט מאיר גם את האומץ, הערבות ההדדית והאנושיות שהתגלו באותו יום".
תסריט ובימוי: עומר בשארי
צילום ועריכה: גרגורי ירין
הפקה בפועל: אייל וייס, גיל משעל
צילום: עדי לוי
תאורה: יבגני גיטלין
איפור: אורית ויזה
