"פוסט-טראומה מביאה איתה הישרדות – תהליך מגדרי לא יכול לחיות בתוך זה"
חייה של אור נחום סיפקו לה כמות יוצאת דופן של טראומות להתמודד איתן – מילדות תחת יריות, דרך כניסה לעזה ב"צוק איתן" ועד יציאה מהארון כטרנסג’נדרית • כיום היא עושה זאת כחלק מ"עכשיו אני", קבוצת נשים בוגרות צבא עם פוסט-טראומה שמחברת ביניהן ועוזרת להן להתגבר יחד על טריגרים שיכולים לצוץ אפילו בטיול מרגיע בסרי-לנקה
| עודכן:

לאור נחום קליין היו חיים רחוקים משגרתיים – אפילו יחסית לשאר הצעירים בישראל: היא גדלה ביישוב שבו הבתים חטפו יריות בלילות, חזרה בשאלה, התחתנה, התגרשה, שירתה בצבא בסדיר ובמילואים ונכנסה להליך לשינוי מין – וכל זה לפני גיל 30. במהלך האביב האחרון, במסגרת טיול של נשים לוחמות עם פוסט-טראומה שארגנה קבוצת "עכשיו אני" של ארגון נכי צה"ל, שמסייעת לנפגעות שירותי הביטחון להשתקם יחד, היא ישבה איתנו לשיחה על התחנות שהובילו אותה לקבוצה.
“גדלתי בבית דתי לאומי ביישוב פסגות, ליד רמאללה, על רקע האינתיפאדות”, היא מספרת, כאשר הכוונה היא בעיקר לאינתיפאדת אל-אקצא (2000-2003), במהלכה ירו פלסטינים על היישוב כמעט מדי ערב. "הבית של ההורים שלי היה ממש בקו ראשון. גדלתי עם פלוגה של טנקים מתחת לבית, יריות צלפים. היה צלף שפגע לנו בבית בזמן שלא היינו. עדיין יש חור בסוכה”.
היא למדה בתלמוד תורה ביישוב סמוך, שבו גם לימד אביה, ובתיכון עברה לישיבה התיכונית של “מרכז אקדמי לב” בירושלים. לאחר מכן שירתה במסלול הסדר בן שנה ו-4 חודשים יחד עם חבר מהישיבה בהר הזיתים, החל ממרץ 2014. שני החברים שובצו לחטיבה 188 של חיל השריון, ואור היתה טען בטנק – תפקיד ששמור בד”כ לבחורים גבוהים כמוה, משום שבעמדת הטען אפשר לעמוד.
מלחמה בתוך הבית
"צוק איתן" החל עוד לפני סיום ההכשרה של אור וחבריה. מכיוון שלא יכלו עדיין לתפעל טנקים, הם קיבלו משימות אחרות, כמו שמירות. אור הוכשרה במהירות לנהיגה בנגמ"ש ושימשה נהג אספקה אל תוך עזה. היא נמנעת מלפרט מה קרה שם, ורק מציינת כי מאז היתה מטופלת.
אבל ההידרדרות הגיעה עם פרוץ המלחמה באוקראינה בפברואר 2022. “עבדתי בעמותת נט"ל והיתה המון התעסקות עם המלחמה. עבדתי גם בגיוס תרומות, אבל גם בעיצוב גרפי. עזרתי למנהל השיווק הדיגיטלי של העמותה לעצב חוברות של חומרי עזר לקווי סיוע, בניית אתרים, אם זה לתורמים ואם לכל הפליטים שהגיעו לפה".
ההתעסקות עם מלחמה שמתנהלת באזורים אזרחיים, “בתוך הבית שלהם", בדומה לאינתיפאדה שחוותה בילדותה, החמירה את הפוסט-טראומה שלה. היא החלה לחוות פלאש-בקים לילדות ולנהיגה בנגמ"שים אל תוך עזה ב"צוק איתן", ובמאי הגיעה לבית מאזן – מקום המהווה חלופה לאשפוז פסיכיאטרי – למשך חודש וחצי.
באוקטובר היא הגישה בקשה להכרה בפוסט-טראומה כנכות, שאושרה ביולי 2023. "להגיע למצב שאני מוכנה לבקש בכלל הכרה זה תהליך, שאני בטוחה שהרבה מאוד מתמודדים איתו. רק אחרי שהייתי בבית מאזן ושהפוסט-טראומה צעקה, רק אז העזתי לבוא ולהגיש את ההכרה”.
עכשיו היא
חברה שהכירה בבית המאזן הביאה אותה לבסוף ל"עכשיו אני", בה היא חברה מאז מרץ 2025.
"זה מאוד נחמד, להכיר בנות חדשות”, היא מספרת על החוויה בסרי-לנקה. "גם החברה שאיתי בחדר. יצא לנו קצת להכיר במפגשים קודמים, אבל אף פעם לא ממש יצא לנו לדבר, והיה חיבור ממש כיפי ונעים. יש פה הרבה חיבורים והרבה הכלה אחת של השנייה”.
היא נותנת דוגמא לפעילות נופש שגרתית לחלוטין שהיוותה עבורה טריגר ששאר חברות הקבוצה סייעו לה להתגבר עליו: "בשַיט עכשיו, הריח של הסולר מאוד קשה, ואחת החוויות שלי מ’צוק איתן’ היא נסיעה של ארבע שעות בתוך מיסוך עשן. ריח של סולר לוקח אותי לשם. בנסיעה חזור, הנהג של הסירה ביקש שאני אתקרב קצת בשביל שיווי המשקל – ושאר הבנות דאגו שאני לא אצטרך, כדי לדאוג שאני אהיה מספיק רחוקה מהריח”.
היא ממשיכה: “יש מלא התמודדויות. וכן, לשים כל כך הרבה נשים שיש להן כל כך הרבה צרכים – עולים פה הרבה דברים מורכבים".
אבל בשורה התחתונה, היא אומרת: “אני נהנית מאוד. זו הפעם הראשונה שלי במזרח. זה לא שהגעתי לתאילנד או הודו. זה מאוד מיוחד. כמו אדריכלית טובה, אני מסתכלת המון על מה שקורה פה. זה מאוד מעניין. קיבלתי ככה כל מיני השראות. להיות מוקפים בצמחייה ברמה שהיא ממש אקסטרה... ופרויקט הגמר שלי הוא מרכז טיפולי לפוסט-טראומה. זה מה שאני מתכננת. להקיף אותו בצמחייה זה משהו שאני לוקחת אליי לפרויקט”.
"ברור אישה"
נחזור אחורה לנושא המרכזי השני שהשפיע על חייה של אור.
בסוף הטירונות, רגע לפני "צוק איתן", היא התארסה לדבורה. שניהם באו עם טראומות ילדות והכירו בבני עקיבא. "רציתי להיות בזוגיות”, אומרת אור ומוסיפה: "טקס החתונה לא באמת עניין אותנו. גם מהגירושין עשינו צחוקים”.
“בדייט שני כבר דיברתי על זה שיש בכל אחד את הזכרי ואת הנקבי”, היא מציינת. "זה תמיד היה שם. לא מעט חברות, כשיצאתי מהארון, אמרו ‘ברור אישה’. אף פעם לא מצאתי את עצמי בחברה הגברית. תמיד דיברתי שפה אחרת.
מצד שני, היא מציינת שכגבר לשעבר קיים גם פער בינה לבין החברה הנשית, "שלא יודעת עד כמה הוא מצליח להיסגר בעזרת התהליך”. היא מציינת שהפער הזה מורגש מצידן של כמה מהבנות האחרות בקבוצה, מכיוון ש"ברמה מסוימת, אני מייצגת מגדר שיש הרבה שנפגעו ממנו". אבל בסך הכל היא מדווחת על קבלה והכלה. "אפילו הבנות שהיה להן קצת יותר קשה, אף פעם לא יגרמו לי להרגיש לא שייכת. יש לי פה חברות ואני מרגישה בבית”.
את היציאה מהארון היא החלה בסוף 2022, זמן קצר לאחר היציאה מהבית המאזן ודווקא במילואים – בגדוד שבו היא משרתת בדרגת סרן עם החברים שהכירה עוד בסדיר. "הם הגיבו ממש סבבה. לא כולם פונים אליי בלשון נקבה, אבל אני חברה טובה של רב הגדוד. זה לא שהוא ידבר אליי בלשון נקבה או משהו כזה, אבל יש המון הכלה, זה לא משהו שהפריד בינינו. המג"ד שלי דתי, והוא הראשון שיצאתי מולו מהארון”.
היא מציינת כי היא לא תמיד מתקנת את אלה שפונים אליה בלשון זכר. “אני חושבת שלא יעזור לי להתעצבן. זה החיים, ודווקא מי שכן יש סיכוי שידבר אליי בלשון נקבה אז יש למה לדבר איתו על זה".
"ניקיטה עוזרת לי לחזור למציאות"
מלבד החברות בקבוצת "עכשיו אני", אור חיה עם כלבת שירות בשם ניקיטה, אותה קיבלה מהמרכז הישראלי לכלבי נחייה באותו חודש בו הצטרפה לקבוצה. “ניקיטה היא לא הכלבה הכי שקטה ורגועה – אבל היא ממש מתאימה לי. היא עוזרת לי להתקרקע. היא מאוד אוהבת לעלות עליי, להיות עליי. בנהיגה היא תמיד שמה עליי ראש, לפעמים אפילו על היד עם ההילוכים. מתחת לשולחן העבודה שמתי מיטה שלה, והיא ישנה על הרגליים שלי.
"כשהיא מזהה נשימות של התקף חרדה או לחץ, היא יודעת לבוא אליי ולעלות ולנשק. היא מאוד אוהבת תשומת לב, ואז כשאני פתאום באיזשהו ניתוק, היא תבוא כדי לקבל את תשומת הלב. ככה היא עוזרת לי לצאת מניתוק ולחזור למציאות”.
ההתמודדויות היומיומיות שלה כוללות, כאמור, ניתוקים, כמו גם טריגרים מרעשים וסיוטים בלילות. "אני חווה הרבה חוסר תפקוד – במיוחד בשנה האחרונה. הצורך להוציא את ניקיטה מוציא אותי מהבית, ופתאום אני עושה טיול כל יום. באמצע היום פתאום יוצאת לשמש. אלו דברים שלא היו קורים אם לא הייתי מחויבת בשבילה”. ניקיטה אפילו באה איתה לקבוצת רכיבה טיפולית, והיא למדה לא להבהיל אותם בקפיצות נרגשות ונותנת להם לבוא ולנהל איתה איטראקציות בתנאים שלהם.
לסיום, שאלנו אותה אם היום היא אוהבת את עצמה.
"לא תמיד. זה בא והולך, ולא תמיד קל להסתכל במראה, אבל אני מאוד אוהבת את התהליך שאני עוברת, ואני אוהבת גם שהוא לוקח את הזמן שלו, ושהגעתי אליו בגיל יחסית בוגר. ככל שהתהליך מתקדם, אני מרגישה יותר מחוברת לעצמי. אני חושבת שהסיבה שלקח כל כך הרבה זמן לעשות את הצעד הזה, ושזה יכל לקרות רק אחרי הבית המאזן, זה כי הפוסט-טראומה מביאה איתה הישרדות, והתהליך המגדרי לא יכול לחיות בתוך הישרדות. רק כשיכולתי להתעלות על ההישרדות, יכולתי גם להיפתח לתהליך הזה”.
ראיון, בימוי וצילום: מעין קאפח
עריכה: יותם רוטברד
תחקיר: מורן פרארו
