הקרב על הסיפור הלאומי: מי ינציח את 7 באוקטובר?
שלוש שנים אחרי הטבח, השאלה היא - מי יקים את "יד ושם" לזיכרון היום הנורא? • האם יהיה זה מפעל ממלכתי שיציג סיפור אחיד, או מרחב פתוח שיאפשר קולות שונים? • וכשהרשויות נאבקות, המחלוקות כבר מתבטאות בשטח • במועצה אזורית אשכול אומרים: "לפעמים השאיפה של האחד היא הכאב של האחר"
| עודכן:

בזמן שחלק מהקהילות שנפגעו ב־7 באוקטובר חזרו לבתיהן וחלקן נערכות לשוב, תכנונו של האתר הלאומי להנצחת היום הנורא ההוא טרם החל. במאבק המתנהל בין משרד המורשת לקק"ל, ובין הצורך לשמר את העדויות לרצון לחזור לחיים, נותרות שאלות פתוחות על כסף, סמכויות וזהותם של מי שיקבעו כיצד ייראה המפעל החשוב הזה.
>>מאז ועד היום: שלוש שנים לאסון 7 באוקטובר | פרויקט מיוחד<<
כצפוי, המחלוקות כבר באות לידי ביטוי בשטח: בכפר עזה סביב השאלה מה יישאר משכונת דור צעיר; בבארי כבר הוחלט לשמר בית עדות אחד בלבד; ובניר עוז טרם התקבלה הכרעה. מאחורי הוויכוחים על בתים שרופים, חפצים ומתחמי זיכרון מסתתרת שאלה גדולה יותר: מי יספר את הסיפור, מי יקבע מה יישמר ואיך יהפכו זיכרונותיהן של הקהילות למורשת לאומית משותפת?
חוק יש, תאגיד אין
בחודש ספטמבר 2024 הגיעה החלטת ממשלה שנועדה לקדם הקמה של תאגיד ואתר הנצחה לאומי, לאחר שמשרדי ממשלה, מינהלת תקומה, רשויות מקומיות, גופים ציבוריים ומשפחות בודדות פעלו במקביל והנציחו, לעיתים בלי חלוקת אחריות ברורה. ביולי 2026 אושר בכנסת חוק להנצחת הטבח והגבורה ב־7 באוקטובר, במטרה לייצר תשתית להקמת רשות הנצחה לאומית, אתר, מוזיאון, ארכיון ומאגר מידע במערב הנגב.
נעה דוד-ביטון, מנהלת קשרי ממשל ומדיניות בתנועת עתיד לעוטף, פעלה כדי להביא את קולם של תושבי העוטף לדיוני החקיקה. "הגענו לכל דיון, היינו חלק מהבעת העמדות, הבאנו את הקול של התושבים לשולחן", היא מספרת. בארגון ערכו סקר בקרב יותר מ־1,300 משתתפים, שבחן את עמדות התושבים ביחס לזיכרון ולהנצחה. "החוק הזה מתייחס בצורה מאוד מקרו לכל הנושא הזה", היא אומרת, ומדגישה שמעורבות הקהילות לא יכולה להסתכם בהשמעת עמדות בשלב החקיקה.
ציון רגב, מנהל קהילת כפר עזה: "רוצים לגדל פה ילדים ולנהל שגרה, אבל לא רוצים שהסיפור ייעלם". לדבריו, ההנצחה צריכה להעביר לא רק את ההרס, אלא גם את ההתמודדות של הקהילה
בכפר עזה, כאמור, המחלוקת התמקדה בשכונת דור צעיר, שבה נרצחו עשרות תושבים ונחרבו בתים רבים. השאלה אם להשאיר את הבתים כפי שנותרו אחרי הטבח, להעתיק חלק מהם או להקים מרכז הנצחה במקום אחר הפכה לדיון קהילתי טעון. מצד אחד, המבנים הם עדות שאין לה תחליף. מהצד השני, הקהילה המשתקמת צריכה לחזור לחיות במקום, ולא להפוך את השכונה לאתר ביקור קבוע.
לאחר דיונים מורכבים בהשתתפות משפחות שכולות ושורדי שבי, 69% מהמצביעים תמכו בחלופה של העתקה חלקית של בתי העדות לשטח סמוך והקמת מרכז הנצחה מחוץ לאזור המגורים, אך הדיון נשאר טעון וההכרעה לא סיימה את המחלוקת. כעת צפוי להתקיים בנובמבר דיון בבג"ץ, שעשוי להשפיע על המשך התהליך.
ציון רגב, מנהל הקהילה בכפר עזה, מתאר את המתח שבין הרצון לשמר את זירת האסון לבין הצורך לאפשר לקהילה לחזור לחיים. "אנחנו רוצים לחזור לחיות פה, לגדל פה ילדים ולנהל שגרה, אבל גם לא רוצים שהסיפור ייעלם או יישכח", הוא אומר. לדבריו, ההנצחה צריכה להעביר לדורות הבאים לא רק את ממדי ההרס, אלא גם את ההתמודדות של הקהילה. "הסיפור לא יכול להסתכם בתמונות של בתים שרופים. צריך לספר גם על כיתת הכוננות, על העזרה ההדדית, על הגבורה ועל מה שעברנו מאז".
בבארי הוחלט לשמר בית אחד בלבד, ובמקביל לפרק את המרפאה כדי לשחזר אותה באופן חלקי. בניר עוז, שם נרצחו ונחטפו תושבים רבים, טרם התקבלה הכרעה באשר לבתים שנפגעו.
אמי פלמור, הפרויקטורית לשיקום ניר עוז, מאמינה שיש צורך להפריד. "לא לערבב בין תאגיד ההנצחה לבין הצורך והזכות של כל קיבוץ לעשות את העבודה הפנימית שלו", היא מסבירה. לדבריה, אילו כבר היה קיים אתר הנצחה לאומי משמעותי, חלק מהוויכוחים סביב הבתים השרופים היו עשויים להיראות אחרת. "תיאורטית, אם זה היה קיים, זה היה משנה חלק מהוויכוח. אבל קשה מאוד בתוך שלוש שנים להעמיד משהו שהוא בעל עוצמה".
מתח בין קהילה למדינה
בינתיים, תושבי ניר עוז, שצפויים לחזור לקיבוץ רק בקיץ 2027, הקימו מרחב זיכרון במבנה ששימש בעבר את ספריית הקיבוץ, בסיוע תרומה של הפדרציה היהודית בשיקגו בהיקף של כמיליון שקלים. "מרחב הזיכרון מרשים ומרגש וצנוע, בתוך מה שהיה הספרייה של הקיבוץ", מספרת פלמור.
גם הדרך לקבלת הסיוע ממשרד המורשת לא היתה פשוטה. הקיבוץ נדרש לחתום על הסכם מפורט מול החברה הממשלתית לתיירות, שבו, לדבריה של פלמור, סעיפים שמעניקים למשרד סמכויות ביחס לתוכן התערוכה ולשימוש בה. "זה נותן וטו וזכויות יוצרים, על פי שיקול דעתו של משרד המורשת, להזיז את התערוכה או לתרגם אותה לאנגלית, למשל; מה יהיו בדיוק האמירות על פי שיקול דעתו".
מבחינת פלמור, החשש הוא לא רק מי ישמור את הבתים השרופים, אלא גם מי יקבע באילו מילים יספרו את הסיפור של ניר עוז. לצד זאת, היא מדגישה כי המטרה חייבת להיות קיבוץ חי שזוכר את שאירע, ולא אתר הנצחה שהחיים נעצרו בו.
במשרד המורשת דוחים את החשש להתערבות חריגה בתוכן. שר המורשת עמיחי אליהו טוען כי סעיפי זכויות היוצרים והסמכויות על תוצרים הם חלק מהסדרים מקובלים כשהמדינה מתקצבת ומעורבת בפרויקט. לדבריו, זהו מנגנון סטנדרטי שהמדינה משתמשת בו בפרויקטים שבהם היא משקיעה משאבים, ולא ניסיון לשלוט באופן שבו ניר עוז יספר את סיפורו.
גם באשר לאופן הגדרת האירוע, אליהו מבהיר כי מבחינתו אין כאן ניסיון לטשטש את שאירע: "קוראים לזה טבח, בוודאי". הדברים נאמרו על רקע המחלוקת סביב האופן שבו יוצג אירוע 7 באוקטובר במסגרת מפעלי ההנצחה, והטענות בדבר התערבות המדינה בתוכן.
בין קק"ל למשרד המורשת
הוויכוח על מידת המעורבות של המדינה בהנצחה המקומית הביא להתערבות של קק"ל, שסייעה בהקמת אתרי הנצחה בעוטף, ובהם אתר הזיכרון למסיבת הנובה בחניון רעים, וקידמה את יער חרבות ברזל, שבו הוקדשו עצים לזכר נרצחים ונופלים.
יו"ר קק"ל, אייל אוסטרינסקי, סבור שהארגון צריך להעמיד משאבים ותשתיות, אך להשאיר את ההכרעה בעניין הזיכרון המקומי בידי הקהילות. בכפר עזה, לדבריו, הוקצו 15 מיליון שקלים לתוכנית ההנצחה, בלי זכות וטו של קק"ל על החלטות הקהילה. "לעסוק בתוך קהילות ולקבוע להן איך לספר את הסיפור שלהן - זה לא ראוי", הוא אומר.
יו"ר קק"ל, אייל אוסטרינסקי, סבור שהארגון צריך להעמיד משאבים ותשתיות, אך להשאיר את ההכרעה בעניין הזיכרון בידי הקהילות. "לקבוע להן איך לספר את הסיפור שלהן זה לא ראוי"
המחלוקת בין קק"ל למשרד המורשת נגעה גם לסוגיית כפר עזה, ולאופן שבו יש לשמר ולהציג ממצאים ועדויות. אליהו דוחה את טענותיו של אוסטרינסקי וטוען כי הדברים שמציג יו"ר קק"ל הם שקרים. לדבריו, הטענה שלפיה משרד המורשת ביקש להתערב בתוכן ההנצחה בכפר עזה אינה נכונה.
גם מיכל עוזיהו, ראשת מועצה אזורית אשכול, מבקרת את התנהלות משרד המורשת ומודה על תמיכת קק"ל. לדבריה, המחלוקת נוגעת לזכות התושבים להחליט מה ייעשה במרחב שבו התרחש האסון. "לפעמים הדבר הנכון עבור האחד הוא הדבר הכואב ביותר עבור ההאחר. צריך להבין ששני הצדדים באים ממקום טוב, וששהאיפה של האחד היא הכאב של האחר", היא אומרת. "זו התערבות במרחב הבית האישי שלנו".
מרוץ נגד הזמן
במקביל, החברה הממשלתית לתיירות מקדמת מיזמי הנצחה בכ־20 יישובים בעוטף. בין המיזמים: מרכז המבקרים במצפה קובי; הנצחת תחנת המשטרה בשדרות; ואתר כלי הרכב שנפגעו, שבו קודי QR מובילים למידע על האירועים. אלא שהיוזמות המקומיות והלאומיות עדיין לא פועלות כחלק מתוכנית אחת ברורה, והתקציבים לא מספיקים.
הפער בין קצב השיקום לקצב התכנון הלאומי הולך ומעמיק. בכפר עזה צפוי להתקיים דיון בבג"ץ בנובמבר, בניר עוז טרם התקבלה החלטה, ובבארי ובניר עוז נערכים לשוב לבתיהם בקיץ 2027. התכנון של אתר ההנצחה הלאומי צפוי להתחיל רק בינואר 2027, לאחר הקמת התאגיד.
כך, הקהילות נדרשות לקבל החלטות בלתי הפיכות לגבי המבנים שנפגעו, בלי לדעת איך תיראה התוכנית הלאומית ומה יהיה מקומם בתוכה. מחד, שימורם עשוי להותיר עדויות שאין להן תחליף. מנגד, אלה הבתים והשכונות שבהם התושבים מבקשים לחזור לחיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו