נתניהו מפחד להתלכלך בכשלונותיו -  וניצולי הטבח והשבי לא זכו לפגישה

ערב 7 באוקטובר מותר גם להתעכב על העובדה שדקה לאחר נחיתת הטיסה כבר נמצא לו זמן, לרה"מ, לשבת עם הגיבורים ולהאזין לסיפורם • גם את חלק מפני החטופים הוא קידם, אם בשיחת טלפון, ואם בעצמו; אבל למצוא זמן לשבת באותה שפת גוף רגישה וקשובה, לעיני המצלמות, עם ניצולי התופת, להאזין לסיפורם ולמענותיהם כלפיו, ובכן, לזה לא נמצא החלון בלו"ז

להם לא נמצא חלון בלו"ז. טקס שחרור חטופים בעזה , רויטרס
להם לא נמצא חלון בלו"ז. טקס שחרור חטופים בעזה | צילום: רויטרס

עניין מרתק הוא, היחסים הבלתי פתורים עד הסוף בין ראש הממשלה בנימין נתניהו למושג האחריות. מרתק באמת.

אחרי הכל, את אסון הכרמל הוא היה הראשון לזהות. ספורטאים ישראלים שזוכים בתואר או מדליה הוא הראשון לברך. את פני גיבורי טיסת פליי דובאי הוא היה הראשון לקדם. שלא לדבר על הצלחות צבאיות - הראשון לסמן טריטוריה. הנה - כשהוא רוצה הוא מסוגל להפוך אפילו אירוע שאין לו שום קשר אליו לכזה שייסוב סביבו. על מה דיברו כולם בבוקר שאחרי הנס בשמיים? על אדוננו שעל הארץ - נתניהו.

נתניהו לטייס ההודי: "אתה גיבור של כל העולם" // דוברות ראש הממשלה

אבל כשמדובר בלקיחת אחריות על מחדלים, כישלונות, אסונות, עניינים שבתחום ניהולו ואחריותו - רגע,רגע, מה אתם קופצים? לאן ממהרים? להיכן דוהרים? בבוקר 7 באוקטובר לא העירו אותו. את קונספציית ההתמסרות לחזון הודנה כלכלית עם חמאס הגה בכלל איזנקוט, או בנט, או רבין, או פרס, או רביב דרוקר, בכלל. המתחולל אצלו בלשכה, כאשר כל כוורת יועציו בערך עובדת בשירות הקטארים אין לקשור אליו בשום דרך ואופן.

מה לו ולהם ולענייניהם העסקיים, מתוך לשכתו? את המדינה ניהלו בפועל נציגי הדיפ סטייט, לאורך שנים, וקשרו את ידיו מלבצע את כל הדברים הטובים שרצה לבצע. חלקה של אותה דיפ סטייט אילומינטית בניהול המדינה בזמן הצלחות, אגב, נעלם וניגף מול חלקו שלו. היגיון משונה, אבל אפקטיבי, מסתמן, כשהוא מושמע לאוזניים המתאימות.

מעניין עכשיו יהיה לבחון את יחסו לטיסה ולמחדלים המחרידים שקדמו לה. מרתק יהיה לראות מי יושלך מתחת לגלגלי אוטובוס האחריות הדוהר. שרת התחבורה? ראש המוסד? ראש השב"כ? אולי הדיפ סטייט? יצחק עמית הוא תמיד אפשרות ראויה. הערכה: נתניהו לא ימשיך בסבב לחיצות הידיים והשיחות הארוכות ומלאות העניין והקשב עם גיבורי הטיסה.

אחריות סלקטיבית

העניין הזה נעשה רעיל. ואיפה שיש רעל או בוץ שעלול לדבוק בו - אין למצוא אותו. האחריות שלו היא לגבורת האזרחים וחיילי צה"ל הגיבורים, כל השאר? אלה שבאמת מצויים תחת השפעתו וניהולו? השעונים המעוררים כולם לא עבדו ואינם פועלים ולא יצלצלו לעולם. למי צלצלו השעונים? לכולם חוץ מנתניהו.

ובכלל, ערב 7 באוקטובר מותר גם להתעכב - ולא מתוך קטנוניות נוקדנית - על העובדה שדקה לאחר נחיתת הטיסה כבר נמצא לו זמן, לרה"מ, לשבת עם הגיבורים ולהאזין לסיפורם. גם את חלק מפני החטופים הוא קידם, אם בשיחת טלפון, ואם בעצמו; אבל למצוא זמן לשבת באותה שפת גוף רגישה וקשובה, לעיני המצלמות, עם ניצולי התופת בבארי, למשל, או בנובה, להאזין לסיפורם, ואם צריך גם להאזין למענותיהם כלפיו, ובכן, לזה לא נמצא החלון בלו"ז.

"מה אתה רוצה?" יצקצקו בשטנה נאמניו, "שיעזוב את ניהול המדינה ויישב לשיחות נפש עם כל מי שחווה את 7 באוקטובר?" לא, הוא בוודאי עסוק מאוד, אין שאלה. אבל נראה שכאשר מדובר בפוטו־אופ עם גיבורי הצלחה, לוח הזמנים נעשה לפתע פחות דוחק.

ניחא, אלה פני הדברים; ואלה פניו של האיש. אלה גם פניה של המדינה הזו שלנו, שלוש שנים לאחר השואה שאירעה על אדמתנו - ראש המדינה בזמן הזוועה הוא היחיד שנותר על כנו.

המפקד העליון של כל מי שנכשל נותר אחרי שכולם סולקו או הסתלקו מרצונם; וערב הבחירות נוהים אחרי האיש ישראלים רבים מאוד־מאוד שבעיניהם שלוש השנים האחרונות הן בכלל שנים של הצלחה והצלה וגאולה וגדולה. של איש אחד. האיש שלא היה שם כשהכל קרס. אבל גם האיש שתמיד יהיה שם, כשמשהו יעלה יפה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר