"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

“בשביל לשרת את המדינה, זה לגמרי שווה את זה"

שירן מדר כמעט איבדה את רגליה במהלך השירות בצה"ל, ואף לקתה בפוסט-טראומה • אפילו מאמצי השיקום הכבירים שלה לא הניבו את התוצאה הרצויה – אבל אז היא מצאה גם את המפלט הספורטיבי שהיה חסר לה, וגם אהבה שעזרה לה להשתקם פיזית ונפשית • עכשיו היא מתכוננת לייצג אותנו במשחקים הפראלימפיים בעוד שנתיים: “זה מחזיר לשירות"

| עודכן:
0השמעה
שירן מדר על גלשן במסגרת טיול של "עכשיו אני" לסרי-לנקה , מעין קאפח
שירן מדר על גלשן במסגרת טיול של "עכשיו אני" לסרי-לנקה | צילום: מעין קאפח

לשירן מדר היה די ברור מגיל צעיר מה היא רוצה לעשות בחיים: בגיל 7 היא התחילה לשחק טניס, ולא הפסיקה. לפחות לא עד שהחיים הציבו בפניה בחירה, ואז הציבו בפניה עובדה שגרמה לה לחשוב שלא תוכל יותר לשחק. אבל בסוף היא חזרה לטניס, והפכה לאחת האלופות הישראליות בענף.

הבחירה

כאמור, היא שיחקה טניס מגיל צעיר מאוד. כשהגיעה לגיל גיוס, היתה לה אפשרות לבקש להתגייס במסלול של ספורטאית מצטיינת. אבל למדר היו תוכניות אחרות.

עכשיו היא - שירן מדר

"החלטתי שאני רוצה להתגייס להיות לוחמת. ידעתי מאז שהייתי קטנה שזה מה שאני רוצה. אחותי היתה לוחמת לפניי, אבא שלי, הרבה בסביבה שלי, וידעתי שאין אופציה אחרת, אין משהו אחר (בצה"ל) שמעניין אותי. אז ויתרתי על הטניס". לדבריה, היא חשבה ש"כשאצא בסופ"שים אמשיך לשחק".

היא מדגישה ש"זה לא מתאים לכל אחד. כל אחד יכול לעשות את השירות שלו ואת התרומה שלו למדינה בצורה אחרת – גם אם זה לא בצורת לוחמה. אפשר להיפצע, אפשר חס ושלום להיהרג – אבל כל אחד עושה את הבחירות שלו, ובשביל לשרת את המדינה, אני חושבת שזה לגמרי שווה את זה”.

הפציעה

היא התגייסה ב-2019 לאריות הירדן – גדוד לוחם מעורב בחטיבת הבקעה. “אהבתי את זה, כי זה מאתגר, לעבוד גברים ונשים יחד. הגברים עושים דברים (מסוימים) קצת יותר טוב מנשים, והנשים עושות דברים (מסוימים) קצת יותר טוב מגברים, אז זה עובד ממש טוב יחד”.

שירן מדר בזמן השירות הצבאי | צילום: באדיבות המצולמת

במאי 2020, בזמן תעסוקה באזור מעלה אפרים, הגיעה חיילת כדי לנכש עשבים לקראת מסדר מג”ד. שירן אבטחה אותה בזמן שעבדה סמוך לכביש – ואז החיילת פגעה בה עם הכלי החד שהחזיקה.

"כשהיא הסתובבה, היא פגעה לי בפלג הגוף התחתון, והמכשיר חתך אותי”. הוא פגע לה בשוקיים, חתך רגל אחת עד העצם, ובשנייה עד השריר. "כל מה שהיה בדרך – נחתך”, היא מספרת. "אני זוכרת שהלכתי שניים-שלושה צעדים, ואז הסתכלתי למטה. ראיתי מראות קשים. ואז הבנתי שאני לא יכולה לעמוד יותר. נפלתי על ציר העפר”.

החיילים שלה וכוח נח"ל שעצר במקום ביצעו טיפול ראשוני באמצעות חסם עורקים, עד שהגיע אמבולנס והעביר אותה למנחת מסוקים, ממנו הוסקה לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים.

"אני זוכרת שניסו לשמור אותי בהכרה. היה המון איבוד דם. ניסו לחתוך את המכנס, לראות מאיפה הדימום בשביל לעצור אותו. לא הייתי כל כך מודעת לכל מה שקרה. הייתי בטוחה שאני חוזרת לשירות. המשכתי לנהל את החיילים שלי מבית החולים כשאני מסוממת עם מורפיום”.

גם לאחר שהשתחררה מבית החולים, היא עוד לא הפנימה את חומרת פציעתה. "הגעתי בפעם הראשונה לר"מ 2, עם גבסים על שתי הרגליים. לא יכולתי לעשות כמעט כלום. הביאו אותי לרופאה והייתי בטוחה שזה עניין של פחות מחודש (עד שאני) חוזרת לעצמי, והיא אמרה לי: ‘את כנראה לא מבינה שלא תחזרי ללכת בקלות’. לקחתי את זה מאוד קשה”.

למרות זאת, היא אומרת, "אמרתי: אעשה הכל בשביל להוכיח שאני יכולה לחזור. התוכניות לא עבדו כמו שרציתי. עבדתי לפעמים קצת יותר מדי קשה. עשיתי לעצמי נזק הפוך – קרעתי את התפרים”.

התפרים ברגלה של שירן מדר |

רק בשלב הזה, חודשים אחרי הפציעה, התחילו ההשלכות לחלחל. "עברתי שנה אחרי ניתוח נוסף, גם בשביל לפצות (על) הנזק שעשיתי מהפיזיותרפיה”, אומרת שירן, שרגליה עדיין מחוברות כיום לגופה, אך השליטה שלה עליהן מעולם לא חזרה במלואה. "זו הייתה תקופה לא קלה, גם כלפי המשפחה וגם כלפי החברים. בתקופה הראשונה שהיו צריכים לקחת אותי בכיסא גלגלים, רק היה מגיע מישהו לכיוון הכיסא – ישר הייתי בהתקף זעם ועצבים, כי לא אהבתי לקבל עזרה. היה לי קשה להראות חולשה”.

על כל זה נוספה פוסט-טראומה, שגם היא התפרצה בערך שנה אחרי הפציעה. "כל השנה הראשונה לא הרגשתי שעובר עליי משהו. לקח לי הרבה זמן עד שיכולתי לדבר על זה בצורה פתוחה, והיה לי מאוד קשה בשנים הראשונות לראות את הצבע האדום”, היא מודה.

החתונה

בתוך כך, התחילו ניצני הריפוי – בשני אפיקים במקביל.

כשהגיעה לבית הלוחם לפיזיותרפיה, שאלו אותה בין היתר אם עסקה בספורט. היא ענתה שעסקה בטניס – אך לא האמינה שתוכל לחזור לספורט האהוב עליה.

"הדבר הראשון שאמרתי (בדרך לבית החולים אחרי הפציעה): ‘לא יהיה לי טניס’. הרגשתי שאני מאבדת חלק מהגוף שלי, וזה אפילו לא קשור לרגליים. זה היה המפלט שלי. אני לא אדם שמדבר על רגשות. לפסיכולוגים אני לא מתחברת. לאן אברח עכשיו?".

גם כשסיפרו לה על טניס כיסאות גלגלים היא לא התלהבה מייד, בין היתר מפני שבדיוק התחילה ללמוד ללכת על קביים, והתנגדה לחזרה לישיבה על כיסא גלגלים. “זה מחזיר אותי אחורה".

אבל "מהרגע שהתיישבתי – התאהבתי מחדש בספורט והתחלתי לשחק”. היא מדגישה שזה עדיין לא היה קל. "זו הייתה תקופה מאוד קשה. הייתי בדיכאון, והתחלתי לקחת כדורים וציפרלקס ודברים שאף פעם לא הכרתי. זה היה הפסיכולוג הכי טוב בשבילי. הטניס היה מקום המפלט שלי בתקופה הכי קשה, וזה משהו שאין לכל אחד”.

עם זאת, היא מודה שהיא כן מציעה את זה לכל פצוע אחר שהיא פוגשת. "כשאני פוגשת אנשים חדשים ופצועים חדשים אני אומרת: אין לי משהו אחר, אין פסיכולוג – לך לספורט. אני באמת חושבת שזה מציל נפשות”.

בשלב הזה היא הכירה את אריאל – מאמן כושר שראה סרטונים שלה משחקת טניס על כיסא גלגלים ויצר קשר. לדבריה, היא התקשתה לסמוך על אדם שלא עבר פציעה כמוה ולא יכול להבין אותה, אבל "בחרתי להיכנס לזה. אני חושבת שהשם שולח שליחים – כי אני ממש מרגישה שהוא הציל אותי”.

הוא התחיל לאמן אותה, עבד איתה על השרירים שעליהם יש לה שליטה וחיזק אותה גם פיזית וגם נפשית. "זה כיף שמרגישים שיש על מי לסמוך ופתאום מרגישים בנוח, יותר קל לבקש עזרה ולהיעזר במישהו, והמישהו הזה הופך להיות חלק משמעותי מאוד מהחיים”, היא אומרת, ומתכוונת לכך שהוא הפך לבן זוגה.

"היה לי חלום להתחתן ולעמוד על הרגליים", מספרת שירן. "לא כי התביישתי – כבר עברתי את השלב של להתבייש בפציעה. אבל יש משהו אחר בלהרגיש שאת צועדת לחופה לבד”. למרות זאת, לקראת החתונה היא הבינה שלא תצליח לחזור ללכת בזמן. הם חיפשו סד ולא מצאו בארץ אחד מתאים – ואז, חודש לפני החתונה, הטיסה אותה עמותה לארה"ב, שם היא פגשה רופא שיצר עבורה סד מיוחד, כמעט בלתי נראה מתחת לשמלה, שאיפשר לה ללכת כמה מטרים בכוחות עצמה.

"אחרי שש שנים, לעמוד בכוחות עצמי, לעשות כמה צעדים – זה משהו שלא האמנתי שיכול לקרות, וזה היה ממש מרגש”, היא משחזרת.

עכשיו היא

במקביל, בזמן ששהתה כמעט מדי יום בבית הלוחם, היא נתקלה בפוסטר של "עכשיו אני" – יוזמה של מי-גל אבינועם במסגרת ארגון נכי צה"ל, שמהווה בית תומך ייעודי לנשים שנפגעו בזמן שירות בצה"ל ושאר כוחות הביטחון, ונתמכת ע"י הבנק הבינלאומי – ונרשמה.

"אני חושבת שצריך מאוד להרגיש בנוח בקבוצה מסוימת – במיוחד עם אנשים שלא את כולם אני מכירה. (אבל) הן עברו דברים דומים לשלי. חלקן נפצעו פיזית, חלק נפשית. הן יודעות מה זה להיות לוחמת ומה זה להיפצע, ואני חושבת שכולן, בתקופה הראשונה, לקחו מאוד קשה את העניין של להיעזר במישהו אחר”.

"טיול עם חברות מהבית זה משהו שמאוד הפחיד אותי”. אבל עם הבנות האחרות בקבוצה, שגם ארגנה את הטיול, היא מרגישה אחרת. “כל אחת פה יודעת מהו התקף חרדה, התקף עצבים, התקף זעם. פתאום אומרים מילה לא במקום והיא מתפוצצת ואף אחד לא מבין למה. פה אני לא מפחדת להגיב בצורה שמותאמת לפציעה שלי, לפוסט-טראומה שלי, כי אני יודעת שכולן מבינות. לא ישפטו אותי. אני מרשה לעצמי להתפרק, לבכות, כי אני יודעת שיש לי פה את כל הכלים להתמודד עם זה”.

ליזה לאזאר מאלתרת סד לשירן מדר בזמן הטיול של "עכשיו אני" בסרי-לנקה | צילום: מעין קאפח

היא מדברת על פעילות גלישה שהבנות השתתפו בה, ואיך הן אלתרו לה סד ייעודי שיחבר אותה לגלשן בתנוחת עמידה לשניות הבודדות עד שהתהפכה, כמו שקורה אפילו לאנשים עם שתי רגליים עובדות. "הנפילה הייתה כואבת – אבל לא אכפת לי. העיקר שהצלחתי, גם לזמן קצר. זה משהו שלא הייתי עושה במקום אחר, וגם לא הייתי יכולה לנסות. חשבתי שאפחד ואחשוש – ונהניתי. כיף לי שאני מצליחה לסמוך על עצמי במקומות כאלה קצת יותר".

מנתונים שהעביר לנו צוות "עכשיו אני", שירן לא לבד בתחושה שהקבוצה מסייעת לה להרגיש שלמה יותר עם עצמה: על בסיס סקרים שעליהם ענו משתתפות בהפרש של חמישה חודשים, ההשתתפות הובילה לשיפור של כ-10% בדימוי הגוף, ירידה של 20% ברמת הבדידות ו-12% בפנייה לאלכוהול וסמים כדרך להתמודדות עם מצבן, והקלה של תסמיני פוסט-טראומה מ"חמור" ל"בינוני".

החלום

בארץ, שירן פעילה מאוד בענף טניס כיסאות גלגלים, ועם הזמן היא התחילה לצאת לטורנירים בחו"ל. "פתאום אני רואה שזה מתחיל ‘ללכת’ לי. את יוצאת לעוד טורניר, ואת מרגישה שאת משתפרת. זה ממכר. אני נהנית מכל רגע”.

היא מספרת שבזמן סיבובי הלחימה עם איראן, כשהיה בלתי אפשרי לטוס, היא הרגישה שהמפלט שלה קצת אבד. "אני מחפשת איך להוציא את כל מה שיושב עליי, את כל האמוציות שיש בי, ופתאום אין”.

אבל לאחר הסיבוב האחרון היא חזרה, כמובן. "לא לשחק תקופה מאוד ארוכה, ופתאום לטוס לטורניר, זה משהו שקשה לעשות. את מרגישה שאת תטוסי ותאכזבי את עצמך, תאכזבי אחרים. טסנו משלחת מאוד גדולה, עם אבטחה מאוד כבדה, והבאנו הישגים מאוד גבוהים.

"פתאום אני מנצחת משחק ראשון, מנצחת משחק שני, מנצחת מדינה כמו טורקיה, מנצחת מדינה כמו איטליה, עולות לגמר, מפסידות שם על ארבע נקודות ולא מעפילות לאליפות העולם. אני בן אדם מאוד תחרותי, וההפסדים מאוד קשים לי – אבל הניצחונות מאוד הרימו לי את האגו. אני כל כך שמחה שעשיתי את זה. נהניתי מכל רגע, וזה רק פותח את התיאבון עוד יותר".

החלום שלה הוא – איך לא – האולימפיאדה. "כל ההכנות שקורות עכשיו משרתות את המטרה הזאת. זו האולימפיאדה הראשונה שאשתתף בה – האולימפיאדה הפראלימפית בלוס אנג'לס 2028. באולימפיאדה מייצגים את המדינה. זה לא כמו טורנירים באירופה, לצבור נקודות לעצמי כדי להתקדם. זה משרת אותי ואת המדינה. אני אפילו לא אגיד ‘המטרה שלי היא לנצח באולימפיאדה’ – החלום הוא ללכת לאולימפיאדה, להשתתף, לייצג את המדינה בצורה מכובדת, לתת את ההישגים הכי טובים שאפשר, אבל לא להיות שם בשביל עצמך. להיות שם בשביל המדינה. זה משהו שקצת מחזיר אחורה, לשירות.

"פתאום לייצג את המדינה ממקום אחר, דרך ספורט – אני שמחה שיש לי את הזכות. אני לא מרגישה שזה בשביל עצמי. זה קשור למדינה, ואני מרגישה שאני עושה את זה בשביל העם, במיוחד אחרי כל מה שעברנו בתקופה האחרונה. זה הופך את הדברים להרבה יותר משמעותיים. לייצג את המדינה זה שווה הכל”.

בימוי וצילום: מעין קאפח
עריכה: יותם רוטברד
תחקיר: מורן פרארו

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר