"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

בין זיכרון לריקודים: שמחת תורה בעוטף - שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר

בעלומים בוחרים לרקוד חזק יותר, בסעד צועדים בדממה, בשלומית חוגגים בבית כנסת שהוקם לזכר הנופלים ובשדרות "אוגרים את השמחה בחזרה" • בקהילות ששילמו מחיר כבד בטבח, החג כבר לא נראה כפי שהיה - אבל לצד הכאב והגעגוע בוחרים להמשיך לשמוח

0השמעה
הקפות בצומת הנגב, לפני שנתיים , טליה אוחיון
הקפות בצומת הנגב, לפני שנתיים | צילום: טליה אוחיון

שלוש שנים אחרי, ההקפות של שמחת תורה חוזרות לקיבוצים בעוטף עזה, ובשדרות. בכל מקום הן נראות קצת אחרת. המציאות השתנתה ואיש אינו מנסה לחזור למציאות שלפני 7 באוקטובר. מי שרוקד היום יודע מי חסר במעגל, מי לא ירים עוד את ספר התורה, מי לא יעמוד לידו בבית הכנסת ומי לא יחזור יותר לחגוג עם כל שאר החברים.

בשדרות. טויוטות לבנות, אבל עם ספרי תורה | צילום: טליה אוחיון

ואולי דווקא בגלל זה, הריקוד מקבל משמעות אחרת. הוא כבר לא רק חגיגה. הוא זיכרון, געגוע, כאב וגם בחירה לא לתת לאותו יום שבו הכל נעצר לעצור את החיים. וכשהספרים יוצאים לרחבה, יש מעגלים שבהם רוקדים בקול ויש מעגלים שבהם שותקים. ובדומה למעבר החד שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, העצב והשמחה אינם מבטלים זה את זה, אלא חיים יחד.

בעלומים רוקדים חזק יותר

כך למשל בעלומים. דווקא ביום שבו ניסו לשבור אותם, הם רוקדים חזק יותר. 7 באוקטובר הותיר אחריו פצע עמוק.

ערן ברוורמן מקיבוץ עלומים: "הם ניסו לפגוע לנו בתורה וגם בעבודה. הם חשבו שאם יפגעו ביום הקדוש ואם יפגעו בחקלאות ובשדות, לא נחזור לכאן. אבל חזרנו"

בקרבות סביב הקיבוץ נפלו לוחמים ואנשי כוחות הביטחון, בהם רן גואילי, האחים נועם וישי סלוטקי, עידו רוזנטל ואיתי כהן. 22 עובדים וסטודנטים מתאילנד ומנפאל נרצחו או נחטפו, והקיבוץ ניצל במידה רבה בזכות כיתת הכוננות והכוחות שהגיעו לסייע.

בעלומים מנסים לעשות את ההפך ממה שניסה חמאס להשיג: לא רק לחזור לשדות ולרפת, אלא לחזור גם לתורה ולשמחה. "הם ניסו לפגוע לנו בשני כרכים שעליהם בנויה היהדות, גם בתורה וגם בעבודה. הם חשבו שאם יפגעו ביום הקדוש ואם יפגעו בחקלאות, בעובדים ובשדות, לא נחזור לכאן. אבל חזרנו", אומר ערן ברוורמן, ראש צח"י ואחראי הגד"ש.

מימין: צביקה פורת וערן ברוורמן מעלומים | צילום: טליה אוחיון

רוב חברי הקיבוץ חזרו כבר באוגוסט 2024. מאחורי השמחה הגדולה אין שכחה. גם בתוך החג מזכירים את הנופלים בתפילת יזכור. דווקא מתוך הידיעה הזאת הם בוחרים לחגוג, לראות בריקודים בחירה ברוח ובחיים.

צביקה פורת, ממייסדי הקיבוץ, זוכר את שמחת התורה הראשונה אחרי החזרה כאחת משמחות התורה הגדולות והשמחות ביותר שזוכרים ותיקי עלומים. אפילו הרמטכ"ל הרצי הלוי הגיע בהפתעה והצטרף לחגיגה. מאז נוספו גם ספרי תורה לזכר חברי הקיבוץ.

בשלומית לא שוכחים את הנופלים שהגנו עליהם. "אנחנו ממש מרגישים שהם הצילו אותנו", אומרת לורין אלנקווה, מנהלת הקהילה. "חיים בתחושה שאנחנו פה בזכותם"

בסעד חיים עם הזיכרון

בקהילת סעד חיים עדיין עם הזיכרון של נבו ארד, בן 25, שנרצח בנובה, ושל דור ריידר, בן 22, שנרצח בבארי. לצד האובדן נשארה גם תחושת אשמה קשה על כך שלא הצליחו להגיע בזמן ליישובים השכנים. חגיב חכמון, שהיה רבש"ץ של סעד והיה בין הבודדים שיצאו באותו בוקר לסייע לפצועים בכפר עזה, מתאר את החג היום כ"מאוד־מאוד מורכב אבל גם מאוד שמח. בסופו של דבר זה חג. זה נס עצום שאנחנו בכלל פה".

בסעד חוגגים כבר שלוש שנים רק כקהילה, בלי קהילות מבחוץ. ובתוך שמחת החג, דווקא ההקפה השקטה היא זו שאליה מגיעים הכי הרבה חברים. ספרי התורה יוצאים מבתי הכנסת ומתכנסים בבית הכנסת הגדול. הקיבוץ צועד יחד, בלי מוזיקה ובלי שירה.

תרצה אורן וחגיב חכמון מקיבוץ סעד |

"כל הקיבוץ בוכה וצועד", מתארת תרצה אורן. "ההקפה הכי מלאה, הכי דחוסה, זו ההקפה השקטה. כולם באים להקפה השקטה". ובכל זאת, לצד הזיכרון יש רצון להמשיך. "אסור לנו לשכוח גם לעודד את עצמנו", אומרת אורן.

חכמון משווה את זה למעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות: "אנחנו יוצאים מיום הזיכרון ובשעה הכל מתהפך לשמחה ולריקודים. אבל זו המדינה שלנו. בסוף אין לנו ארץ אחרת".

בשלומית מזכירים אותם

בשלומית, הנופלים הם לא רק זיכרון, הם חלק מהשמחה. ארבעה מאנשי הקהילה נפלו בקרבות: בכור חי סויד, אביעד גד כהן, אוריאל ביבי וראובן שישפורטיש. עבור אנשי שלומית, הסיפור שלהם הוא גם הסיבה לכך שהקהילה עדיין כאן.

לורין אלנקווה והרב איגרא עם תמונות הנופלים משלומית | צילום: טליה אוחיון

"אנחנו ממש מרגישים שהם הצילו אותנו", אומרת לורין אלנקווה, מנהלת הקהילה. "אנחנו ממש חיים בתחושה עד היום שבזכותם אנחנו בין החיים. אם הקרב בפרי גן לא היה צולח, הם היו עוברים פשוט יישוב אחרי יישוב עד שהם היו מגיעים אלינו. אנחנו ממש חיים בתחושה שאנחנו פה בזכותם. במותם ציוו חיים לגמרי".

לפני החג יש לשלומית מסורת שנולדה כבר בשנה הראשונה: נוסעים לפרי גן, מתפללים מנחה, אומרים קדיש ושרים שירי נשמה במקום שבו התרחש הקרב.

רותי כהן משדרות, שבנה שילה ז"ל נפל בקרב: "זה מה שאנחנו עושים מאז ששילה נפל. אוגרים את השמחה בחזרה. אבל כשנפגשים עם שמחה, היא תבוא עם העצב והחוסר"

השנה מתווסף רגע חדש: לראשונה יתקיימו ההקפות בבית הכנסת החדש "באר שלום", שנבנה לזכר ארבעת הנופלים. "זה בדנ"א שלנו לחיות כל הזמן גם וגם", אומרת לורין. "אי אפשר היה לשמוח בלעדיהם ובזכותם אנחנו שמחים".

והיא מוסיפה: "אין דבר שאנחנו עושים בשלוש שנים האחרונות שהם לא חלק ממנו. אנחנו מזכירים אותם בכל טקס, גם אם זה טקס שמח".

אריה ורותי כהן עם תמונת בנם סרן שילה כהן ז"ל | צילום: טליה אוחיון

וגם בשדרות, ממשיכים

בשדרות אומרים, "אנחנו אוגרים את השמחה בחזרה". עבור רותי ואריה כהן, הוריו של שילה כהן ז"ל, שמחת תורה תמיד היתה קשורה לבן שלהם. שילה היה ממובילי השמחה בעיר והיה מביא את תלמידי ישיבת סוסיא לרקוד בשדרות. "אתם באתם לפה, אתם נותנים בכל הכוח, שרים ורוקדים. אין כזה דבר שהולכים. בל הכוח, אתם מעבירים את השמחה הזאת לאנשים", היה אומר להם.

בלילה שלפני המתקפה הוא עדיין היה שם. בבוקר 7 באוקטובר שילה יצא מביתו, הגיע למשטרה והצטרף ללחימה. הוא נלחם באזור כביש 232 ובארי, עד שנפל בקרב.

לימור ויגאל סגרון, הוריו של סמל שלו סגרון ז"ל | צילום: טליה אוחיון

מאז המשפחה מנסה להחזיר את השמחה לרחובות. "אני לא יודעת אם יש תחושת שחרור, אבל זה בעצם מה שאנחנו עושים מאז ששילה נפל. אנחנו אוגרים את השמחה בחזרה. אז כל פעם שנפגשים עם שמחה כזאת, היא תמיד תבוא עם העצב, עם החוסר, אבל היא בעצם ממלאת", אומרת רותי.

אביו אריה מוסיף: "לעיר אין פריבילגיה לשקוע. מי שיכול לצמוח קדימה, הוא צומח". גם משפחתו של שלו סגרון ז"ל שנפל בלבנון ימים בודדים אחרי שמחת תורה בשנה שלאחר הטבח, נושאת את המתח הזה אל תוך בית הכנסת.

במהלך שמחת תורה ראה אביו, יגאל, את שלו עובר בין המתפללים ואומר להם שלום. בדיעבד הוא רואה בכך פרידה: "אני רואה אותו עובר בן אדם, בן אדם, בתוך בית הכנסת ואומר לו שלום. עוד פעם הרגשתי שהוא נפרד מהאנשים". מאז, "לא פשוט לי להיכנס לבית כנסת. לא פשוט לי להיות בחברה של חבר'ה צעירים". אמו לימור אומרת: "הלב אף פעם לא יהיה שלם", ויגאל מוסיף: "בשולחן שיש לו שלוש רגליים, תמיד תהיה חסרה רגל".

ובכל זאת, החיים ממשיכים. "הרוח ממשיכה. אנחנו ממשיכים להתנהל עם כל הכאב. ברוך השם, אנחנו שמחים. החיים ממשיכים. אנחנו מארחים בחגים את כל מי שרוצה להגיע ולשמוח איתנו ולשמוע את הסיפור של שלו שהיה גיבור בחייו ובמותו".

בשדרות, השמחה הפכה גם למעשה משותף. הרב משה שחור מספר כיצד תושבי העיר וקיבוצי שער הנגב החליטו לקיים יחד את ההקפות. באותה כיכר שבה עברו כלי רכב של מחבלים, הגיעו תושבים עם ספר תורה, דגלים ומוזיקה. "זו אותה כיכר, זה כאילו אותה טויוטה, ואנחנו פה, ואנחנו עם שמחת תורה", אומר הרב שחור, "זה מרפא, כי זה נוגע בכאב".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר