לפני 3 שנים קיבלנו תזכורת למחיר הפירוד - חובתנו לפעול אחרת
היציאה אל הסוכה והאיגוד של ארבעת המינים מזכירים כי חוסנו של העם נבנה מחיבור בין ימין ושמאל • שלוש שנים לאחר אסון 7 באוקטובר, וערב הבחירות, עלינו לפנות מקום זה לזה - כדי לזכות בשמחה שלמה • עלינו לאגוד את הגוף הישראלי להיות אחד סביב ספר התורה, מתוך אהבה
| עודכן:

חג הסוכות שחגגנו השבוע הוא הזמן שבו אנחנו יוצאים החוצה - מהבית, מהחומות הבטוחות שבנינו סביבנו כל השנה, אל הסוכה שהיא דירת עראי. כשיוצאים מהחומות קל יותר להזמין פנימה אורחים, ולפתוח את הלב שלנו לאושפיזין המגיעים.
לפעמים, רק כשיוצאים מהמבצרים הפרטיים שלנו, מבינים שהחומות אמנם שומרות עלינו מפגעי מזג האוויר והרעש שבחוץ, אבל הן גם סוגרות עלינו ומונעות מאיתנו להתברך מאוצר החיים הנמצא בחוץ.
בציווי התורה על הסוכה נאמר: "כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא כג, מב), וחז"ל דרשו על כך: "מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת" (סוכה דף כז).
חז"ל מתארים את האווירה המיוחדת שהיתה בירושלים בחגים, שבה "לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" (אבות ה,ה). כאשר כל אחד דואג למקומו של חברו, נעשה מקום לכולם, ומתוך הערבות ההדדית הזו נולדת השמחה האמיתית, המשותפת.
"כל איש ישראל... כאיש אחד חברים" (שופטים כ,יא) – "נעשו כולם חברים ברגל". המעיין בדברי חז"ל יגלה שלחברות הזו יש מחיר. היא דורשת מאיתנו לוותר על הקפדות שונות, על עקרונות, על תפיסות ועל דרך חיים. אולם גדול השלום וגדולה האהבה ש"מקלקלת את השורה".
היסוד הזה מתגלה באופן מופלא בארבעת המינים - אתרוג, לולב, הדס וערבה - שאותם אנחנו אוגדים יחד, בידיעה ברורה שכל מין לבדו הוא בעצם כלום, וכל מין זקוק לחברו. אנחנו אוגדים את הלולב במרכז, מימינו את ההדס ומשמאלו את הערבה, וכשכולם יחד מקרבים אליהם את האתרוג שנמשל ללב ("לולב דומה לשדרה של אדם... והאתרוג דומה ללב" - ויקרא רבה ל,יד). הלב של עם ישראל יכול להשפיע ולהזרים כוחות חיים רק כשהגוף שלם - כשהימין והשמאל אחוזים ודבוקים יחד.
התורה מצווה על השמחה בסוכות יותר מכל חג אחר. השמחה השלמה היא רק כשיש אחדות, כשאוגדים את כל המינים ונכנסים איתם לסוכה הפתוחה לרווחה, זו שיש בה מקום ל"כל האזרח בישראל".
"דרכיה דרכי נעם"
כאשר זוכים לחוג באופן זה את חג הסוכות, ניתן להגיע לשמחת התורה, כמו שמתואר במדרש: "...'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום'... ביקש הקדוש ברוך הוא ליתן תורתו לישראל בשעה שיצאו ישראל ממצרים והיו חלוקין אילו על אילו... היו נוסעים במריבה וחונים במריבה. לא עשה אלא כשהושוו כולם ונעשו אגודה אחת, שנאמר: 'ויחן שם ישראל נגד ההר'. דאמר הקדוש ברוך הוא, התורה כולה שלום, למי אני נותנה, לאומה שהיא אוחזת בשלום" (פסיקתא דרב כהנא, יב).
לדאבון ליבנו, לפני שלוש שנים קיבלנו תזכורת כואבת, מדממת וקשה מנשוא למחיר הכבד של הפירוד. תזכורת לכך שכשהעם שלנו אינו אגוד, כשהימין והשמאל מתנתקים זה מזה, וכשאנחנו לא מצליחים לתת מקום אחד לשני להיות יחד בסוכה אחת – אין שמחה ואין תורה.
באותו שמחת תורה יצאתי עם החיילים שלי להילחם על הבית של כולנו. הלב היה שבור לרסיסים, והנחמה היחידה שהחזיקה אותנו בימים ההם היתה החיבוק הענק שקיבלנו, כלוחמים, מכל קצות הארץ ומכל גוני החברה.
ובמיוחד עכשיו, בימים מתוחים שבהם אנחנו עומדים שוב לפני בחירות, החובה שלנו היא להתפלל ולפעול אחרת. לזכור שעם כל חילוקי הדעות - שהם לגמרי לגיטימיים - הימין זקוק לשמאל והשמאל זקוק לימין. עלינו לאגוד את הגוף הישראלי להיות אחד סביב ספר התורה, מתוך אהבה שיודעת לעגל פינות, מתוך הבנה עמוקה שלכל אחד מאיתנו יש תפקיד קריטי בפאזל הזה. כי אם כל צד יהיה עסוק בלפנות מקום לאחר, רק אז נוכל באמת לרקוד ולשמוח יחד בשמחת תורה. חג שמח לכל בית ישראל.
הכותב הוא ראש הכולל בישיבת עתניאל וסא"ל במיל'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו