הלקח של שמחת תורה: לתת מקום למורכבות
הדרמה בטיסת פליי דובאי מזכירה כי לצד ההשתדלות והתושייה האנושית, תמיד קיים ממד שאינו בשליטתנו • לקראת כ"ב בתשרי, שלוש שנים לאסון 7 באוקטובר, עלינו למצוא את האומץ לחיות בתוך המורכבות ולא להפריד בין האסון לשמחה

ערב שמחת תורה. בשנתיים האחרונות אנחנו מגיעים אל החג הזה עם רגשות מעורבים. השנה נדמה לי שנגיע אליו עם תחושת ביטחון קצת יותר גדולה. לא משום ששכחנו. להפך, אולי משום שהתבגרנו. ואז הגיע יום רביעי.
מטוס ובו 174 נוסעים נקלע בתוך דקות לסכנת חיים. טייס המשנה תקף את הקברניט, המטוס צלל בחדות, ונוסעים ואנשי צוות הצליחו להשתלט על המצב. המטוס נחת בשלום בסעודיה, והנוסעים חזרו הביתה.
אפשר להסביר את זה בתושייה, במקצועיות ובשרשרת של החלטות נכונות. וכל ההסברים האלה נכונים. אבל לפעמים דווקא אחרי שמבינים איך משהו קרה נשארת תחושה של פליאה מול מה שיכול היה לקרות, ולא קרה. ואולי כאן מתחילה האמונה.
לא במקום ההסבר, אלא מעבר אליו. בהכרה שגם בתוך עולם של השתדלות, בחירה ואחריות יש דברים שאינם בידינו. לפני כמה חודשים שמעתי את הרב יוסף צבי רימון מספר ששייח'ים בדובאי ובאבו דאבי ביקשו ממנו למסור שיעור על "יד ה' במלחמת התקומה". הם התרגשו מההצלחות של מדינת ישראל ורצו להבין את הנהגת הקב"ה בתוך המלחמה.
זה תפס אותי דווקא מפני שאנחנו, שחיים כאן בתוך הסיפור, מתקשים לפעמים לראות את מה שמישהו מבחוץ מצליח לראות. אחרי 7 באוקטובר אי אפשר לדבר על שמירה בלי לזכור את מי שלא נשמרו. אי אפשר לומר בפשטות שהכל היה לטובה. אבל אולי אמונה היא לא הידיעה שהכל יהיה טוב. אמונה היא האומץ לחיות עם אי־ודאות.
החיים באמונה ובאי־ודאות
הרב זקס זצ"ל כותב על ניסיון העקדה של אברהם אבינו שהניסיון לא היה ההקרבה, אלא אי־הוודאות. אברהם לא ידע כיצד תיפתר הסתירה בין הבטחת ה' להמשכיות זרעו לבין הציווי להקריב את בנו. הוא נדרש לפעול בתוך הסתירה בלי לדעת כיצד יסתיים הסיפור. וזה אולי אחד השיעורים הגדולים של העקדה לדברי הרב זקס: "אמונה אינה ודאות, אמונה היא האומץ לחיות באי־ודאות".
להפריד בין הטוב לרע. וזה מחזיר אותי לסוכות. אנחנו זקוקים לסדר. זה נותן לנו תחושת ביטחון, של שליטה. אנחנו רוצים להפריד בין הטוב לרע, בין השמחה לזיכרון, בין הרגעים שבהם הכל ברור לבין המקומות של אי־הידיעה. אבל כבר בבריאת העולם הסדר נוצר באמצעות הבדלה: "ויהי מבדיל בין מים למים". המים העליונים והתחתונים נפרדים, אבל אינם מנותקים.
אולי גם אנחנו נקראים השנה לא להפריד. שמחת תורה הוא אותו כ"ב בתשרי שבו התרחש האסון לפני שלוש שנים. אי אפשר לרקוד כאילו לא קרה דבר, אבל גם אי אפשר לתת לזיכרון לקחת מאיתנו את השמחה. הנפש יודעת להכיל את המורכבות הזו, צריך רק לאפשר או לתת לזה מקום.
הסוכה מזמינה אותנו לשבת בתוך הארעיות, בלי לדעת מה יביא המחר, ולהתפלל שגם שם יפציע אור. והאמונה מזכירה לי שגם כשאני לא יודעת, אני לא לבד בתוך אי־הידיעה.
הכותבת היא מרצה לחוסן אישי ולאומי, מנכ"לית ומייסדת עמותת "יום האחדות"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו