מי באמת מרוויח מהאלימות?

בתוך כל סיפורי החג, ובאגודת ארבעת המינים כמשל לעם ישראל, מתגברת האיבה בתוכנו ונערים יהודים יוצאים ונאבקים בלוחמים יהודים. שלושה חיילים נפצעים. איך לא יוצא קול ברור וחד נגד זה מראשי הקואליציה?

יש לי השערה. השערה שרואה בנו כלי משחק בידיים ציניות. את האלימות הזו צריך לגנות ולעצור - היא מתפשטת, מחלחלת ויוצרת התנהלות פורעת חוק, אסורה ולא מוסרית. אבל למישהו נוח שזה קורה. אולי מישהו רוצה שייצאו גינויים קשים מהמרכז־שמאל, גינויים שלא יבחינו בין התנחלויות וחוות חוקיות, הפועלות בעידוד הצבא ובתמיכתו ומרחיבות את מוטת השליטה בשטח C, לבין כאלה שאינן. שלא יוקירו את התמסרות תושבי ההתנחלויות ליישוב הארץ - תושבים שומרי חוק, שיצטבעו כעת באותו צבע ויחושו שאיש לא רואה אותם. כך תגדל שוב האיבה ויגדל שוב הכעס. שוב קבוצה שלמה תרגיש שהצד השני אינו רואה אותה, והקרע יימשך ויתרחב. מי ירוויח מזה? נחשו.

במקום להתמקד בסכנה הרוחשת לחיי היהודים ביהודה ושומרון, כשהשב"כ עוצר שוב ושוב התארגנויות חמאסיות וג'יהאדיסטיות שמתכננות את 7 באוקטובר הבא, עובר הקשב שלנו, הפנימי והבינלאומי, לאירועים כאלה. מתיישבים ביהודה ושומרון מבינים שעם כמויות הנשק שבידי המחבלים סביבם הם בסכנה איומה - יכולים ביום אחד לעלות על בתיהם וילדיהם באלפים. אבל במקום שהקשב יופנה לשם, המעשים האלה מסיטים את תשומת הלב ופוגעים בהתיישבות כולה ובחשיבותה העצומה לישראל.

חברה טובה, שאחד מילדיה הלך ליישב את הגבעות באזור הלא מאושר ולא מתואם, סיפרה לי על היחס שלו ושל חבריו כלפי החיילים שעולים לפנות אותם. "הם רואים בהם אויב", אמרה לי, ושמעתי בקולה את הכאב של אמא שמבינה כי אותם חיילים דווקא מגינים על בנה ושומרים עליו, בזמן שהוא מקים מאחז לא חוקי שבה מחבלים יכולים לפגוע בו.

אחרי כמה עימותים כאלה, יזם מפקד מג"ב באזור מפגש עם אותם נערים. שבת שלמה ישבו יחד, הקשיבו לחיילים שסיפרו על הסכנות ועל הלילות הארוכים של פטרולים בעומק השטח בחיפוש אחר מחבלים חמושים. השיח הישיר בין הנערים ללוחמים חולל שינוי. כעבור כמה שבועות קיימו עוד מפגש. אחר כך היא סיפרה לי שבנה חושב בעצמו להתגייס למג"ב.

הנוער גדל לראות פיגוע אחרי פיגוע. תחושת חוסר האונים היתרגמה לתחושה שעליהם לפעול בעצמם. לכן על המדינה להפסיק את ההתנהלותהדו־משמעית ביהודה ושומרון

כשהתחלתי לכתוב את סיפורי "קשת אחים", חיפשתי דרך להבין נקודות מבט שונות בתוך הישראליות. הרגשתי שאחרי 7 באוקטובר זו הדרך המשמעותית שלי להרחיב גם את נקודת המבט שלי וגם של אחרים - כי הדיאלוג בינינו אינו מותרות, הוא חובה.

מכאן עוד מחשבה: האלימות הזו פסולה כשלעצמה, אך לומר שהיא פסולה אינו פוטר אותנו מלחפש את שורשי התחושה שמובילה אליה. אני מדברת על נוער שגדל לראות פיגוע אחרי פיגוע, והורים שנוסעים בלילות בחרדה שלא יירו בהם בדרך. אצל חלקם תחושת חוסר האונים הזו היתרגמה לתגובה כוחנית ולתחושה שעליהם לפעול בעצמם. כדי לטפל בכך, על מדינת ישראל להפסיק את ההתנהלות הדו־משמעית ביהודה ושומרון: להחליט מה המדיניות, ואיך מגינים על מי שנשלחו להתיישב שם. כשאין החלטה ברורה, מפרשי הרוח הכי חזקה הם אלה שממלאים את החלל.

הכותבת היא עו"ד סא"ל (מיל') לשעבר שופטת בעבירות טרור, מחזאית וכותבת סיפורי Keshet-achim.com