"המחבל ירה בי מטווח אפס": שני האחים שנפצעו במלחמה והשתקמו זה לצד זה

יש רגעים שבהם סוכה היא הרבה יותר מארבע דפנות וסכך. היא הופכת לבית פתוח - מקום שבו סיפורים נפגשים, כאב מקבל מקום, ואנשים שבימים אחרים אולי לא היו יושבים יחד מוצאים את עצמם סביב אותו שולחן.

השנה התארחו בסוכה בני משפחה שכולה, לוחמי צה״ל בסדיר ובמילואים, חיילים שנפצעו בקרב ואנשים שנשאו על כתפיהם חלק משמעותי מהלחימה ומההגנה על המדינה. כל אחד מהם הגיע עם סיפור אחר, עם זיכרונות, געגועים וצלקות משלו - אבל כולם מצאו מכנה משותף: הרצון להמשיך לתרום, לחזק את החברה הישראלית ולפעול למען העתיד.

"אנחנו צריכים את הביחד ואת השלום בינינו"

את סגן־אלוף י׳, מנל״ח בחמ״ל כפיר, בן 47, פגשנו בסוכה לצד אחיו הגדול, רס״ל ח׳, קמב״ץ גדס״ם בחמ״ל כפיר. יחד הם כבר סופרים יותר מ־1,400 ימי מילואים מאז השבעה באוקטובר.

מאז שחרורו מהשירות הסדיר, ממשיך סא״ל י׳ לשרת במילואים כמנל״ח בחמ״ל כפיר, כמפקד גיבוש סיירת חרוב וכמוביל פרויקט "שער לעתיד", המסייע לחיילים בהכנה לחיים שאחרי הצבא. לצד שירותו הצבאי הוא עוסק בקידום חינוך, מוביל את תוכנית חצור ואף כתב את הספר "להיות מפקד", המחולק לצוערי בה״ד 1.

אחיו, רס״ל ח׳, בן 51, התגייס מחדש לאחר השבעה באוקטובר ישירות לחטיבת כפיר ומאז משרת בהתנדבות במילואים. בנו, טוראי א׳, נמצא כיום בהכשרת הלוחמים של החטיבה.

"בסוכות נפגשנו כל בני המשפחה, שחלקם משרתים בצבא בסדיר ובקבע, ובעיקר דיברנו על סבבי המילואים שאנחנו עושים ועל הסבבים הבאים שבקרוב נצא אליהם", מספר ח׳. "דיברנו גם על איך אפשר לשפר את החטיבה. כפיר זה בנשמה. אנחנו אומרים שהמילואים קשים, אבל בסוף כיף לנו להיות יחד, גם כאחים".

סא״ל י׳ מספר כי בשבעה באוקטובר היה מבין אלו שעסקו בגיוס הכוחות. "ראיתי מפקדים בכירים וגם טוראים עובדים זה לצד זה. אנחנו נהיה שם כל עוד נצטרך. בסוף כפיר זו חטיבה טובה שנמצאת בחוד הלחימה".

לדבריו, השירות הממושך השפיע גם על חייו האישיים. "במהלך המילואים עברתי מקום עבודה, ולשמחתי אני נמצא במקומות שמפרגנים למילואימניקים וזה מאוד עוזר לחוסן המשפחתי שלי. הילדים שלנו עכשיו בצבא - הבן שלי מתגייס בשבוע הבא, הבת שלי מקבלת דרגת סרן. הכול מסביבנו זה הצבא".

הוא מוסיף כי לא ציפה למצוא את עצמו משרת במקביל לילדיו. "לא חשבתי שאהיה יחד עם הילדים שלי בשירות פעיל ונחווה את המלחמה ביחד. אנחנו רואים את הצורך ואת הרצון לתת מענה בשטח, וזה מצריך מאיתנו הרבה כוחות. כולם מבינים את החשיבות והערך, והבית כולו תומך ומפרגן".

ולצד השירות, הוא מבקש לדבר דווקא על החברה הישראלית: "אני מאחל לחברים שאיתנו במילואים, מהמפקד ועד אחרון החיילים, להמשיך לעשות טוב, לתרום ולהעניק משמעות. אנחנו צריכים את הביחד ואת השלום בינינו. אם לא נהיה חזקים מבפנים, זה לא יעבוד".

"במלחמה הרגשתי שאני עושה משהו חשוב בחיים"

מתן ונועם פלח הם שני אחים מהוד השרון ששירתו בגדוד 932 של חטיבת הנח״ל. שניהם לוחמים, שניהם נפצעו במהלך המלחמה - ושניהם עברו שיקום באותה מחלקה.

מתן היה בין הראשונים שנכנסו לעזה עם תחילת התמרון הקרקעי. במהלך הלחימה הוא נפצע באורח בינוני לאחר שמחבל ירה בו מטווח אפס באזור האגן. לדבריו, באותם רגעים היה בטוח שזה הסוף. חבריו לחוליה הבחינו במחבל וירו לעברו, ובהמשך התברר כי בנשקו של המחבל היה מעצור - דבר שסייע להציל את חייו. בעקבות הפציעה שוחרר מצה״ל והוטס לקבלת טיפול רפואי.

באותה תקופה אחיו נועם כבר היה במסלול לחימה בנח״ל. "הייתה לנו שעת ת״ש, ואני מקבל טלפון מאמא. מתן על הקו ומספר לי שהוא נפצע", הוא משחזר.

נועם המשיך בהכשרה ובקורס המ״כים, שירת בלבנון, בחרמון, בסוריה ובהמשך גם בעזה. במהלך שהותו בצפון הרצועה, ערב ראש השנה 2025, נפצע באורח בינוני מירי דו־צדדי של כוחות צה"ל. הוא הועבר לבית החולים ברזילי ובהמשך לשיבא - לחדר סמוך לזה שבו שהה אחיו מתן. השניים עברו יחד חלק משמעותי מתהליך השיקום.

לאחר השיקום הקים מתן את תוכנית "דרך הנח״ל" - יוזמה שנועדה לשנות את הדרך שבה הצבא מלווה לוחמים לאחר השחרור.

"במקום לחכות שלוחם יבקש עזרה, אנחנו פונים אליו באופן יזום ומחזירים צוותים שלמים יחד, שישה עד 12 חודשים לאחר השחרור, לריטריט בן שלושה ימים", הוא מסביר. "הריטריט כולל עיבוד של חוויות הלחימה, כלים לחוסן ולהתמודדות, ליווי מקצועי ואיתור מוקדם של מי שזקוק להמשך תמיכה".

לדבריו, המטרה היא ליצור מעטפת מניעתית כבר בתחילת החיים האזרחיים ולבנות מודל שיוכל בעתיד ללוות לוחמים בכל צה״ל. בהמשך צפוי הפרויקט לשלב גם הכוונה לתעסוקה וללימודים.

"במלחמה הרגשתי שאני עושה משהו חשוב בחיים שלי, משהו עם משמעות", אומר מתן. "הרגשתי שאני עושה משהו אדיר ולמען אחרים. אני מאחל לעם ישראל שנהיה תמיד עם תחושת השליחות שהייתה לנו בתחילת המלחמה, שנהיה אחד לצד השני ולמען השני. זה מה שמחזיק את הראש מעל המים".

נועם, מצדו, פעיל כיום בעמותת "קראתי בכל הלב", שמחלקת סלי מזון לנזקקים שאינם מקבלים תמיכה מהמדינה.

"כשהייתי בצבא הרגשתי הכי חזק שיש. אתה לוחם, מתמרן ועושה דברים משמעותיים. בשיקום כבר דואגים להזכיר לך כמה אתה חשוב, אבל כשאתה יוצא לאזרחות אתה מאבד את התחושה החזקה הזאת", הוא מספר. "עד היום אני מחפש את המשמעות הזו, והיום אני מוצא אותה בנתינה ובהתנדבות - כדי להרגיש חי ולעשות למען האחר".

"המלחמה היא על ההמשכיות שלנו"

אלוף־משנה במילואים קובי אלפסי, בן 55, משמש מנהל משמרת זירת דרום בחטיבת המבצעים. בבוקר השבעה באוקטובר הוא הוקפץ לבור המבצעים, בזמן שבנו אורן נלחם במחבלים בקיבוץ נירים.

במהלך היום קיבל אלפסי מידע חלקי בלבד על המתרחש. בערב התבשר כי אורן נפל בקרב. למרות האובדן, הוא בחר להמשיך בשירות המילואים, ומאז צבר כ־950 ימי שירות. במהלך המלחמה פיקד על חמ״ל זירת הדרום בשורה ארוכה של אירועים. בטקס שבו הוענקה לו דרגת אל״ם הקדיש את הדרגה לבנו.

"בבוקר השבעה באוקטובר התעוררנו כולנו מאזעקות. חשבנו שאולי הורדנו מישהו ושמדובר בעוד סבב", הוא מספר. "מהר מאוד הבנו שאנחנו במלחמה. בשעה 07:20 כבר הייתי בקריה עם מחשב פתוח".

בנו אורן, בן 22 וחייל משוחרר, שהה באותו זמן בקיבוץ נירים. "הייתי בטוח שהוא בסדר, שהוא מוגן. אחרי כמה שעות הגיע טלפון מהבת שלי, שקיבלה דיווח מהחברה שלו בנירים שאורן לא יכול לדבר יותר. התחלנו להבין שאין איתו קשר. יצרתי קשר עם הרבש״צ של נירים, ואז הבנתי שאורן כבר לא איתנו, שהוא נרצח מירי מחבלים".

מאז אותו יום ממשיך אלפסי לשרת במילואים לצד עבודתו בתחום הביטחון. "אין לנו מדינה אחרת ואין לנו מקום אחר ללכת אליו", הוא אומר. "אם אנחנו, כעם, לא נעשה פה טוב - לא יהיה טוב. זו האחריות של כל אחד מאיתנו לראות איך יהיה טוב, שלכל האוכלוסייה יהיה מקום ושלכל האנשים שבוחרים לקשור את גורלם בארץ הזאת יהיה טוב".

מבחינתו, המאבק הוא גם על הערכים שהחברה הישראלית מבקשת לשמר. "האויבים שלנו מקדשים את המוות, ואנחנו מקדשים את החיים. המלחמה היא על ההמשכיות שלנו".